״פואזיה שושנה״

אני עדיין בפולין, אתמול הופעתי לפני קהל בעיר טורון שבפולין במסגרת שבוע הדיאלוג מטעם המכללה ללימודי פילולוגיה שבעיר.

לא תכננתי את החלק הזה בהרצאה שלי בפני סטודנטים ואורחים אוהבי שירה וקוראי שירה בעיר טורון. שלחתי לפני ביקורי את תוכן ההרצאה עם השירים שארצה להציג בתוכנית. 9 שירים ששילבתי ובהם אני מספרת על עצמי. על המורכבות שיש בי. אבא ישב בשורה הראשונה במרכז. בקהל ראיתי פנים מוכרות שליוו אותי במשך השבוע, מרים, נטליה, חנה, קרול ורוניקה ועוד סטודנטים שלומדים בבית הספר הגבוה ללימוד עברית שבטורון, בניהולה של ד״ר רבקה הלפרין, סמוך למנזר פרנסצ׳סקני. נזירים אוהבי יהודים ואוהבי ישראל שהחליטו ליצור דיאלוג עם התרבות היהודית והישראלית. לפני עמד והרצה נזיר לבוש בגלימה חומה וחבל קשור למותניו. הוא קרא ללא הפסקה מדפים בפולנית ולא העיף מבט אל הקהל. שעה שלמה העביר תמונות ממקומות בארץ ישראל שבהם מתקיים דיאלוג בין היהדות לנצרות וצייר לקהל תמונה הרמונית יתר על המידה.

אחר כך הגיע תורי. ״פואזיה שושנה״ קרא לי הרקטור שלבוש בבגדי נזיר מודרני חליפה אפורה ואפשר לזהות שהוא נזיר לפי העניבה הלבנה שחונקת את צווארו. פתחתי ואמרתי דברים וורוניקה עמדה לידי וכל הזמן תרגמה לשפה הפולנית משפט אחר משפט. קראתי שירים והסטודנטיות החרוצות עמדו מול הקהל וקראו את שיריי המתורגמים. מוזר לומר מהי ההרגשה כשהשיר שלך מהדהד בקול של אישה צעירה בשפה פולנית מול קהל שאינך מכיר, מוזר לגלות - אתה מרגיש בעננים.

מזרח ומערב

אבל זה לא העניין. כשהגעתי לספר על הקטעים הכואבים ועל שיר הגעגועים אל אחי, על החיבור בין השואה לתקומה ועל המחיר שגבתה ממשפחתי התקומה, עמדתי ואמרתי לקהל, ״אני לא יודעת איך יש בי את כל זה. איני מצליחה להבין איך גם מזרח וגם מערב, גם דור שני לשואה, גם שכול בעקבות אובדן אח בתאונת אימונים בצבא״ והתחלתי לבכות.

זה לא היה מתוכנן שאבכה מול קהל זר שלא מבין את שפתי. זה לא היה מתוכנן שאראה רגעי שבירה בהרצאה שלי. כשוורוניקה תרגמה לפולנית אספתי את עצמי. אחר כך עברתי לשירים שמחים ואפילו קראתי את השיר ״חתונה״ על בתי שהתחתנה לפני כמעט שבועיים.

כשסיימתי חלקי בעברית קראתי לאבא והוא עמד על הדוכן בגאווה וסיפר בפולנית כמעט חצי שעה את סיפורו. יכולתי לראות אנשים בקהל דומעים. הוא עמד והרצה בביטחון מלא כמו שנים רבות היה מוכן להרצאה שלו. בלי דפים בלי סיכומים מראש הכל היה בו. בסוף סיימתי בשיר ״יצחק ורבקה״ ואבא סיפר על הרצון שלו לקרוא לאהובתו רבקה כי שמה היה אונרייט ליצור קשר לסיפור המקראי.

אושר רב

כשסיימתי עמד צבא שלם של מעריצים אנשים שהגיעו מן העיר טורון, אוהבי שירה, וגם הספרנית של המכללה, וביקשו להצטלם אתי. ביקשו שאחתום ליד התמונה שלי בעלון הפרסומי שחילקו ברחבי העיר לקראת שבוע הדיאלוג שמתקיים בחסות ״בית הספר הגבוה ללימודי פילולוגיה יהודית ועברית״. אנשים ששומעים עברית ואינם מבינים היו מוכנים לקנות ספרים או לקבל עותק מן השירים.

עמדתי וחתמתי להם ורשמתי בהתרגשות את כתובת המייל שלי לקשר, זה לא יזיק חשבתי לעצמי. אולי אתחיל לקבל מכתבים בפולנית. אף פעם לא ביקשו ממני בישראל חתימה ולא רצו להצטלם אתי בצורה כל כך מרגשת. הרגשתי במבוכה וגם אושר רב הציף אותי במיוחד כשמישהי אמרה לי שהיא מצטערת שאינה יודעת כל כך הרבה על הוריה כפי שאני יודעת. אחרת אמרה שהשיר ״זוכר אולי״ ריגש אותה. היה בחור צעיר שהגיע עם שקית ניילון ובה היה כתוב בעברית ובפולנית שושנה ויג ואף אחד לא הכיר אותו הוא ביקש שאחתום לו על הדפים. הצטלם אתי ועם אבא. הוא החזיק הדגל ושאלתי אותו אם הוא רוצה את הדגל. המחווה שלי ריגשה אותו והוא לקח את הדגל שהבאתי מן הארץ והודה לנו בהתרגשות. את השירים הדו לשוניים שתורגמו על-ידי סטודנטיות מן המכללה ביקשו האורחים שיכינו להם ספר קטן דו לשוני. וביקשו ממני אישור למסור לאורחים אותו.

ספרים חדשים מהוצאה פיוטית מסרתי לספרנית של מכללת טורון שיש בה 10,000 כותרים וביניהם ספרי יהדות עתיקים ונדירים. אחר כך הצטופפנו בחדר של רבקה ואימא של קרול, נטליה ואנדריו ואבא ישב איתנו גם פטפטנו וקינחנו בפיצה מקומית דקה וטעימה.

עדיין לא סיפרתי לכם קצה מן החוויה. פשוט צריך לעבור אותה.