השופט: ד"ר עמי קובו, בית משפט השלום בפתח תקוה

המועד: יום ראשון, 23.3.2014, שעה 8:30

הנושא: הקראות כתבי אישום

כמו שקורה לפעמים במסגרת ביקוריו של המדור בבתי משפט שונים, גם את אולמו של עמי קובו ניתן לקחת כדוגמה לשורה של חולאים כלל-מערכתיים - שממש אינם באחריותו של השופט. הוא יכול רק לצפות חסר אונים בעורכי דין שאינם מגיעים, בנאשמים שאינם מתייצבים ובאנשי ליווי שמאחרים.

זו תמונת המצב ב-8:30, השעה שנועדה לתחילת יום הדיונים. בחלק מן התיקים יש תובע, בחלקם יש סניגור, אבל אין אף תיק ששניהם נמצאים. נציגת הסנגוריה הציבורית מגיעה רק עכשיו ופוגשת לראשונה חלק מלקוחותיה. ב-9:00 מבקשים שני סניגורים מהקלדנית לברר האם השב"ס כבר הביא את לקוחותיהם העצורים. מדי פעם היא בודקת אם אפשר להתחיל, והתשובה שוב ושוב שלילית. לבסוף, ב-9:05, קובו מחליט לחתוך ונכנס לאולם.

"במה אנחנו יכולים להתחיל?", פונה קובו לתובעת והיא משיבה: "לצערי לא בהרבה". סניגור מבקש דחייה, קובו מציע את 24.4.14, הסניגור אומר שיצטרך יותר זמן, אך קובו עומד על המועד שקבע. יש עוד תיק בו מתבקשת דחייה, וקובו מחליט לדון בבקשה בהיעדרו של הנאשם המצוי במעצר אך טרם הובא לאולם. מאחר שהאיש עצור עד תום ההליכים, מבהיר קובו שהדחייה תהיה קצרה יחסית - עד 10.4.14.


"אסביר לך איך זה עובד"


הנאשם הבא אינו מיוצג, אך הוא מסביר לקובו שביקש לקבל ייצוג מהסנגוריה הציבורית בירושלים, נשלח למשרד בתל אביב ושם הועבר מפקיד לפקיד. קובו אומר בנועם הליכות, כי באולם נוכחת סניגורית תורנית. הנאשם טוען שאי-אפשר לעשות את זה ברגע האחרון, וקובו מסכים איתו: "אני אסביר לך איך זה עובד. היא קולטת אותך. בהרבה מקרים יש דחייה. דבר איתה, תן לה את הפרטים, ואם יהיה צורך בדחייה - אנחנו נדחה". אגב, מדובר בנאשם חרדי, ולפני הדיון אמרה לו הסנגורית שאם יעדיף גבר "שתוכל להסתכל עליו כשאתה מדבר איתו", ניתן יהיה להסדיר זאת.

כאשר מובא בפני קובו הסדר טיעון בתקיפה אגב ויכוח בין נהגים, הוא עושה את מלאכתו נאמנה ואינו מהווה סתם חותמת גומי. תחילה הוא מוודא, כנדרש, שהנאשם מודה ומבין שבית המשפט אינו כבול להסדר. ליתר ביטחון, קובו גם מקריא לו את עיקרי כתב האישום ומבקש שוב שיודה.

התובעת מנמקת את ההסדר ב"קושי ראייתי", וקובו מבקש מיד לדעת מהו אותו קושי. הסניגור מגיש מסמכים על מצבו האישי של הנאשם, קובו מעיין בהם ואז שוב מפתיע את התובעת: "המתלונן יודע על ההסדר?". התשובה שלילית, וקובו בודק בחוק האם קיימת חובה ליידע אותו. הוא גם מקשיב בתשומת לב לדבריו של הנאשם ונותן לו את הכבוד הראוי. בינתיים התובעת מציעה שהיא תצא ותתקשר למתלונן, וקובו קונה את הרעיון: "אם זה אפשרי. לפחות ליידע אותו".

קובו ממתין ולא עובר לתיק אחר, עד שהתובעת חוזרת ואומרת שהמתלונן ביקש להתייעץ. קובו עובר הלאה, לא לפני שהוא מעיר: "אז בואו נחכה כמה דקות. לא שלמתלונן יש זכות וטו על ההסדר, אבל שיהיה מיודע, שזה לא יפול עליו". בהמשך הבוקר תודיע התובעת שהמתלונן מסכים להסדר, וקובו יאשר אותו: "הסדר הטיעון ללא ספק מקל על הנאשם ביחס לחומרת מעשיו. עם זאת, הואיל וההסדר מתבסס על קשיים ראייתיים והוא על דעתו של המתלונן, מן הראוי לכבדו".


"זה לא בטחון המדינה"


התיק הבא הוא של שוהה בלתי חוקי שנתפס שלוש פעמים בשטח ישראל, והוא מודה באשמה בלא הסכמה על העונש. קובו קולט שהאיש אינו דובר עברית ומסתפק בכך שסניגורו יתרגם לו את עיקרי הדברים; אולי זה לא הכי תקין, אבל אם הסניגור והנאשם לא מתלוננים - מי אנחנו שנעשה זאת במקומם. כאשר בטיעונים לעונש אומרת התובעת שמדובר בפגיעה בבטחון המדינה, קובו מוכיח שהוא עירני לכל מילה: "אני לא בטוח שזה בטחון המדינה". התובעת: "מטרת החוק היא להגן על ריבונותה של המדינה". קובו: "זה לא אותו הדבר. בטחון המדינה אלו עבירות אחרות". הסניגור טוען, כי העבירות בוצעו אך ורק מטעמים של צרכי פרנסה, ומשום שכצעיר בן 22 - מרשו אינו יכול לקבל רשיון עבודה בישראל.

קובו בודק מתי הנאשם נעצר, משום שיש לכך השלכה על האפשרות לשחררו מיד בניכוי שליש - אם יגזור עליו 31 ימי מאסר. הוא מכתיב את גזר הדין בקול חרישי, תוך שהוא מציין בו את מתחם הענישה המקובל - מתוך ידע אישי, ולא רק בהתבסס על דברי הצדדים. קובו אכן הולך על האפשרות של שחרור מיידי: אם הנאשם היה נדון ל-31 ימי מאסר, הוא היה משתחרר אחרי 17 יום, והלה כבר נתון במעצר 20 יום. לכן מסתפק קובו בימי המעצר ובמאסר על תנאי.

כעת אנו מגיעים לשעה 9:40, ושוב מתגלים הקשיים המערכתיים. לקובו אין עם מה להתקדם, למרות שנקבעו תיקים שיכלו למלא את כל הבוקר. כעת נכנס עוד תובע, אומר שיש לו תיקים שאיתם אפשר להמשיך, וקובו יוצא לקרוא לקלדנית (כן, ממש כך). בינתיים נוצר באולם הרעש האופייני לימים כאלו, אבל קובו משליט מיד סדר: "רבותי, לדאוג שהדלת תהיה סגורה. זו לא טיילת".

התיק האחרון בו הייתי באולם הוא השלמה של דיון קודם, בו כבר הוצג הסדר טיעון. הדיון נדחה כדי לוודא שהנאשם הפקיד בקופת בית המשפט את הפיצוי למתלוננת בו חויב בגין הונאה בכרטיס חיוב. קובו שוב שואל אם המתלוננת יודעת על ההסדר, אבל הפעם מסכים לכבד אותו גם בלא היידוע, שכן הכסף הוחזר לה, ומסתפק בענישה ללא הרשעה.


השורה התחתונה: הבעיות שצפו באולמו של קובו מחייבות פתרון מערכתי, אם בהטלת הוצאות לטובת המדינה על עורכי דין שמאחרים ואם בפסקי דין בהעדר הצדדים שאינם מתייצבים. קובו עצמו מפגין תשומת לב מרשימה לפרטים לצד יעילות שגם היא ראויה לציון.

מזג שיפוטי: 9.

יעילות: 9.