השופטת: מיכל ברק-נבו, בית משפט השלום בתל אביב

המועד: יום שני, 1.5.14, שעה 8:30

הנושא: תיקים פליליים


מיכל ברק-נבו נכנסת לאולם בשעה 8:32 ושולחת סניגור לקרוא לעמיתיו. "הם בודקים משהו לגבי אישור רפואי", הוא משיב. ברק-נבו מגיבה: "אני יודעת מה הם בודקים, אבל אני לא יכולה להתחיל בלעדיהם ואני פה". התובעת נכנסת, אבל שני סניגורים אומרים שהם צריכים שתי דקות. ברק-נבו יוצאת בארשת של חוסר שביעות רצון: "תקראו לי כשתהיו מוכנים".

שתי הדקות הללו הופכות ל-25, כי התובעים והסניגורים כאחד לא יודעים או מתעלמים ממה שיודע כל ילד בכיתה ב': שיעורי בית עושים בבית, לא בכיתה. האולם הופך להיות שוק של מו"מ על הסדרי טיעון. זה יוצא וזה נכנס, זה בטלפון הנייד וזה בניירת, זה מציע וזה מתמקח. בשעה 8:51 ברק-נבו מכניסה את הראש: "אפשר? אנחנו בעיכוב גדול". אחד הסניגורים משיב: "יכול להיות שבזכות שתי הדקות האלה נקצר זמן". ברק-נבו משיבה: "בגלל זה אני נותנת לכם".

זה כל הסיפור בתמצית: השופטים הם בני ערובה של הצדדים, שלא טורחים להתכונן מראש לדיונים. הרי ברור שאם לא יינתן הזמן הזה, הצדדים יבקשו דחייה או שלא יהיו הסדרים - ואז התיקים ייסחבו ועוד זמן יתבזבז. איש אינו חושב כיצד נראה הדבר בעיני הנאשמים, העדים ובני משפחותיהם. למה שהם יקחו את בית המשפט ברצינות, אם עורכי הדין מפגינים בריש גלי את זלזולם בו ובזמנו? למה שנאשם יתייצב בזמן, אם סניגורו עושה באולם ביום הדיון את מה שהיה עליו לעשות במשרדי התביעה שבוע קודם? ההתנהגות הזו תימשך, כל עוד ישלימו איתה השופטים ולא יתחילו להתלונן - גם ברשויות התביעה, גם בסניגוריה הציבורית וגם בלשכת עורכי הדין.


"זה ההוא מכיכר המדינה?"


סוף-סוף, בשעה 8:57, יכולה ברק-נבו להתחיל את היום. התיק הראשון הוא הסדר טיעון, היא מוודאת שהנאשם יודע מה נאמר בכתב האישום המתוקן ושהוא מאשר את תוכנו, ומבהירה לו שהצדדים לא הגיעו בינתיים להסכמה על העונש, ובכל מקרה - בית המשפט אינו כבול להסכמותיהם. הדיון הבא נקבע ל-5.11.14 וברק-נבו פונה לנאשם: "תרשום את התאריך ואתה צריך להיות פה בזמן".

"למי אפשר לעזור?", שואלת ברק-נבו ומקבלת תיק העוסק ברופא שתקף אדם בעקבות דין ודברים לאחר תאונת דרכים. הסניגור אומר שלא הצליחו להגיע להסדר על העונש, ברק-נבו מאפשרת דיון שלא לפרוטוקול ואף מזכירה לו מה התרחש בדיון הקודם. המלצתו של שירות המבחן להימנע מהרשעתו של הרופא, מביאה את ברק-נבו לתקוף את העובדה שבעוד על-פי הפסיקה הימנעות מהרשעה צריכה להיות חריג שבחריגים - אצל שירות המבחן היא הפכה לנורמה.

"מאוד התלבטתי", אומרת ברק-נבו - ומגלה שהיא מתכוננת לדיונים הרבה יותר טוב מאשר הצדדים. "מאוד קשה לי ההימנעות [מהרשעה] בגלל גילו של המתלונן [למעלה מ-80], היקף החבלות ובגלל שהלקוח שלך רופא. אני מתלבטת בתיק הזה מאז שלשום, אני הולכת הלוך ושוב, מאוד קשה לי". אבל אם הצדדים יגיעו להסכמה, היא רומזת, יהיה לה קל לאשר אותה. הסניגור תופס את ההזדמנות ואומר לתובעת: קדימה. אבל ברק-נבו מתערבת מיד: "אל תלחץ עליה".

ברק-נבו קוראת את פקודת הרופאים שמגיש לה הסניגור, כדי להראות שהרשעה עלולה להביא לאובדן רשיונו של מרשו, ואף מזכיר לה שבזמנו שפטה את המתלונן. "אה, זה ההוא מכיכר המדינה? לא זכרתי אותו כל כך מבוגר", מפגינה ברק-נבו זיכרון מעולה. לבסוף מגיעים הצדדים להסכמה: הימנעות מהרשעה, 200 שעות של"צ ופיצוי של 5,000 שקל למתלונן. כאשר התובעת והסניגור מבקשים ממנה לאשר את ההסכמה, ברק-נבו שמה לב לכל מילה ומקפידה גם על הדיוק בהקלדה, ברמת עירנות מרשימה. לבסוף מגיע תורו של הנאשם: "השופטת ביקשה לקצר", הוא אומר. ברק-נבו מעמידה דברים על דיוקם: "מהנאשמים אני אף פעם לא מבקשת לקצר. אני מבקשת מעורכי הדין". האיש מסתפק בכל זאת בשלוש מילים, וברק-נבו מכתיבה ברהיטות פסק דין קצר וענייני.



"הסניגור לא מגלה עניין"


"היה אדון אלון שביקש להיות ראשון", מרימה ברק-נבו את עיניה לאולם, "והוא לא היה פה. רשמתי פה 1 גדול כזה והבטחתי לך שתהיה ראשון", היא מאתרת אותו. "אתה לא ממהר?". כן, אבל הנאשם איננו - והשעה כבר 9:30. אז ממשיכים הלאה.

גם בתיק הבא יש הסדר, ושוב ברק-נבו שמה לב לכל מילה. כאשר התובעת אומרת ששירות המבחן יבדוק האם הנאשם נקי מאלכוהול, ברק-נבו תמהה: "איך בודקים ניקיון מאלכוהול?". הכוונה בעצם לגמילה וכך גם נרשם בפרוטוקול. זכרונה המצוין של ברק-נבו בא לידי ביטוי כאשר משהו בסעיף החיקוק המופיע בכתב האישום לא נראה לה נכון; בדיקה מהירה בחוק העונשין מגלה שהצדק איתה ושמדובר בסעיף אחר. ברק-נבו שואלת את התובעת למתי לקבוע את הטיעונים לעונש, והתערבותו של הסניגור גורמת לה להרים את הקול: "תן לה לענות!". הטיעונים נקבעים לחודש ספטמבר, וברק-נבו אומרת לקלדנית לפתוח עבורה יום טיעונים בשעות אחר-הצהריים, לתיקים בהם צפויות הסכמות. "בהצלחה", היא נפרדת מהנאשם כאשר מסתיים הדיון בעניינו.

בינתיים מתיישבים עצור ואסיר על ספסל הנאשמים. "מי אתם? אתם מיוצגים?", שואלת אותם ברק-נבו ומיד פונה לסניגורים: "הם שייכים למישהו פה?". כעת מתחולל מחזה משונה. איש השב"ס נותן לברק-נבו את מספר התיק של העצור, היא רואה מיד שהאיש מיוצג אבל עורך דינו איננו באולם. "מה אנחנו עושים איתו?", פונה ברק-נבו לתובעת לאחר עיון מהיר בתיק. "הסניגור שלו לא מתייצב באופן עקבי".

ברק-נבו פונה לעצור: "תעמוד. אתה בקשר עם עורך הדין שלך? מתי פעם אחרונה דיברת איתו?". העצור: "כשהייתי פה, לפני חודשיים-שלושה". ברק-נבו: "אצלי לא היית לפני חודשיים-שלושה. פעם אחרונה היית אצלי בדצמבר. מי מייצג אותך בתיק שבגללו אתה עצור?". העצור: "לא יודע איך קוראים לו". ברק-נבו: "על מה אתה עצור?". העצור: "סמים". ברק-נבו: "ואתה לא יודע איך קוראים לסניגור שמייצג אותך בתיק האחר?".

אחרי שהיא מכניסה לפרוטוקול את שהתרחש, פונה שוב ברק-נבו לתובעת: "מה את רוצה לעשות פה? אולי נבקש מהסניגוריה הציבורית, מאחר שעוה"ד אבו-טיא לא נתן הסבר והתעלם מההחלטה שלי, אז הוא כנראה לא כל כך מעוניין". ברק-נבו מכתיבה החלטה: "התנהלותו של עו"ד אבו-טיא כלל אינה מובנת לי", והיא מפרטת כיצד לא התייצב לדיון הקודם ואפילו לא הגיב על דרישתה לנמק מדוע לא יחויב בהוצאות אישיות. "ברור כי מתרחשת כאן תקלה כלשהי", ממשיכה ברק-נבו באנדרסטייטמנט. היא ממנה סניגור ציבורי במקום אבו-טיא "שאינו מגלה עניין לא בהליך ולא בהחלטות בית המשפט", ושוב מורה לו לנמק מדוע לא יחויב בהוצאות אישיות. "לא יגיב - אחייבנו בהוצאות", היא מזהירה ודוחה את הדיון ל-30.6.14.

השורה התחתונה: שופטת עניינית, מקצועית, דייקנית ועירנית. יתר תקיפות מול הצדדים הייתה מסייעת לה להביא לידי ביטוי בצורה המיטבית את כל התכונות הללו ואף לקדם ביתר יעילות את התיקים, הנתקעים בעיקר בשל התנהגות בלתי הולמת ואף חצופה של עורכי דין.

יעילות: 8.

מזג שיפוטי: 9.