ד"ר מיכל אגמון-גונן, בית המשפט המחוזי בתל אביב

מועמדת לבית המשפט העליון



פסקי דין והחלטות של השופטת מיכל אגמון-גונן מעסיקים את בית המשפט העליון בכמות יוצאי דופן, ודומה שגם שיעור קבלת הערעורים עליהם הוא יוצא דופן. בשנתיים האחרונות קיבל בית המשפט העליון 23 מתוך 48 ערעורים בהם הכריע, קיבל חלקית שלושה נוספים, דחה 20 ערעורים ודחה עוד שניים ברובם.

ייתכן שהסיבה לנתונים יוצאי הדופן הללו נעוצים בכך שאגמון-גונן עוסקת לעיתים בסוגיות המערבות עניין רב וצדדים בעלי אמצעים. כך למשל, מגיעים לפתחה תיקים בהם מעורבות רשויות מקומיות - ולאלו ודאי אין בעיה תקציבית להגיש ערעור או בקשת רשות ערעור. באולמה נדונו גם עניינים הנוגעים לצה"ל ולמשרד הביטחון, לחברות גדולות ולאנשי עסקים עתירי ממון, ושוב: אין כאן בעיה של מימון ההליכים.

אלא שזה כמובן מסביר רק את ריבוי הערעורים, ולא את השיעור המדהים של קבלת למעלה מ-50% מהם. אגמון-גונן ידועה כשופטת חדשנית, אולי גם נועזת, שאינה מהססת לסטות מן התלמים החרושים היטב ולפסוק בדיוק את מה שהיא חושבת. נראה שבית המשפט העליון של אשר גרוניס ומרים נאור, הרחוק מלהיות האקטיביסטי של אהרן ברק ודורית ביניש, לא מאושר מהקו הזה. אבל מובן שזה לא יכול להיות ההסבר היחיד. לנוכח העובדה שהערעורים התקבלו בידי מגוון רחב מאוד של שופטים - אשר גרוניס, מרים נאור, יצחק עמית, נעם סולברג, דפנה ברק-ארז ואחרים - נראה שאגמון-גונן צריכה גם לבדוק את עצמה.

ההתערבות הזו נעשתה גם בתיקים בהם נוטה העליון שלא להתערב. כך למשל התקבלו ערעורים הדדיים בתביעת ביטוח, כולל בנושא הנכות התפקודית - כאשר העליון מדגיש שלרוב ערכאת הערעור לא מתערבת בממצאים כאלו. במקרה אחר קיבל העליון ערעור של עיריית רעננה והפחית את שכר הטירחה שפסקה אגמון-גונן לעורכת דין בתביעה ייצוגית - ושוב: לרוב לא עושים זאת בערעור.


לשון בלתי אופיינית


ולא רק זאת. בחלק מן המקרים השתמשו שופטי העליון בלשון ביקורתית בלתי אופיינית בהתייחסם לפסקי הדין של אגמון-גונן. נאור מתחה ביקורת על כך שאגמון-גונן הפכה את עצמה למתכננת-על וקיבלה החלטות מקצועיות במקומה של ועדה מקומית - וזאת בניגוד לפסיקת העליון, לפיה במקרים כאלו יש להשיב את הכדור לגופי התכנון. גרוניס קבע שאגמון-גונן שגתה כאשר הסכימה לדון בעתירה של גלובס נגד רשות המיסים, ורמז שהטעות הייתה של מתחילים: לבית המשפט בתל אביב כלל אין סמכות מקומית בנושא.

במקרה אחר, סירבה אגמון-גונן לתקן החלטה בסכסוך בין שלמה פיוטרקובסקי ליגאל ארנון המנוח בנוגע למניות סלקום. בית המשפט העליון קיבל את הערעור והזכיר לה, כי הוא כבר פסק פעמים רבות שכאשר מדובר בחישובי ריבית - אפשר לתקן פסקי דין. כאשר ביטל בית המשפט העליון את פסק דינה של אגמון-גונן, שסירבה לאשר הסדר נושים בבורגראנץ', הושגה פשרה שבמסגרתה בוטלו הקביעות העובדתיות שלה; העליון גם העיר שהיא טעתה בחישוביה.

עמית כתב כאשר קיבל ערעור בנושא גבייה מינהלית: "מסקנה זו [של אגמון-גונן] אינה עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם והגיונו". בקבלו את ערעורו של צה"ל על החלטתה של אגמון-גונן להעניק זכויות לקצינים בתוכנית "אופק", ציין עמית שהיה לה ממצא עובדתי שגוי, וקבע שאינו יכול להסכים עם פרשנותה.

סולברג ביטל את החלטתה שלא להרשות לאחד הצדדים להגיש תגובה, והעיר: "הרצון לייעל ולקצר הליכים, הריהו מבורך כשלעצמו, אך לא במחיר של פגיעה בזכות הטיעון". ברק-ארז הזכירה לאגמון-גונן, כי יש לאפשר לרשות להוכיח את חזקת תקינות פעילותה. ואילו חנן מלצר אומנם דחה ערעור על פסק דינה בנושא תכנון ובנייה, אך העיר שיישום הדין על ידה מעורר קשיים.

יש לשים לב גם לכך שהערעורים התקבלו במגוון רחב מאוד של נושאים: ביטוח ונכות, גבייה מינהלית, פינוי דרי רחוב, עיקולים על חשבונות בנק, הסדר נושים, תביעות ייצוגיות, היתרי בנייה, פיצויים על תוכנית בנייה, חלוקת מניות בחברה, הפקעת מגרש, ארנונה, חוזה בלתי חוקי. זה אומר, שאגמון-גונן נוטה לפסוק בניגוד לקו המקובל - מה שיוצר בעייתיות של ודאות ואחידות, שני עקרונות חשובים למערכת משפט.

בדיקת היעילות של אגמון-גונן - תאריכי פתיחת התיקים מול תאריכי פסקי הדין - מעלה תמונה מעניינת. דומה, שעד לפני שנים אחדות לא הצטיינה אגמון-גונן במהירות וביעילות. בלא מעט מקרים, ניתנו פסקי הדין שלוש-ארבע שנים לאחר הגשת ההליך.

אלא שלאורך התקופה אגמון-גונן הלכה והתייעלה, ומשך הזמן בתיקים שנפתחו בסוף העשור הקודם הצטמצם לשנתיים - זמן סביר בבית המשפט המחוזי העמוס ביותר בישראל. בתיקים שהוגשו בעשור הנוכחי, כבר ניתן לראות פסקי דין הניתנים בתוך שנה עד שנה וחצי - בהחלט מהיר. השאלה היא, האם המהירות הזאת איננה אחת הסיבות לכך שמחצית מפסקי הדין מתהפכים בסופו של דבר בבית המשפט העליון.