מרנן ורבנן, מהפך

כשאריה דרעי היה ילד קטן בבת ים, לפני כמעט 50 שנה, דפקו שני פעילים של ארגון "יד לאחים" על דלת ביתה של המשפחה וביקשו שיבוא איתם לישיבה. הארגון הזה, שבסלנג החרדי קוראים לו "הפעילים", במלעיל, היה עסוק אז בהוצאת ילדים מזרחים מבתים עניים מסורתיים ובהעברתם לישיבות חרדיות, בדרך כלל מהזרם הליטאי. משפחת דרעי הייתה אז משפחה מרוקאית טיפוסית, מסורתיים, אבל ממש לא חרדים. אין לי את הסטנוגרמה המדויקת של השיחה שהתפתחה ליד הדלת בין הוריו של דרעי לאנשי "יד לאחים", אבל בדרך כלל הפעילים היו אומרים בערך כך: "הורים יקרים, יש לכם הרבה ילדים בבית, אין לכם יכולת לדאוג לכולם לחינוך טוב, והם עלולים להגיע לרחוב. תסתכלו סביבכם ותראו איפה הילדים של השכנים. תנו לנו חלק מהילדים שלכם, אנחנו ניקח אותם אלינו, נדאג להם כאילו היו ילדינו, נגדל אותם, נחנך אותם לתורה, למצוות ולמעשים טובים".

נציגי הארגון היו משכנעים, כנראה. הוריו של דרעי ארזו את חפציו של אריה ושל אחיו יהודה, ושלחו את שניהם לעולם החרדי. אחיו הצעיר של דרעי, שנשאר בבית ההורים, צעד במסלול אחר והפך ברבות הימים לעורך דין. היכן היה אריה דרעי לו נשאר מסורתי חילוני?

אני מספר את האנקדוטה הזו כי היא מסבירה איך הפכו הספרדים המסורתיים המתונים מאוד בדתם לחרדים, לש"סניקים. חלק גדול מהם התאזרח במחנה החרדי בזכות פעילות כמו זו של "יד לאחים". פעילות מיסיונרית יהודית, שחיבקה ילדי מצוקה מזרחים ונתנה להם זהות חדשה. דרעי גדל במחנה הליטאי החרדי. הנה עובדה שתפתיע אולי את מי שלא מכיר את העולם הזה: הספרדים החרדים הם בדרך כלל ליטאים. כשהם הולכים לעולם החרדי, הם לא מגיעים לחסידויות, שהן מטבען קבוצות סגורות יותר, אלא לעולם הליטאי, הפתוח הרבה יותר. היוצאות מן הכלל הן שתי חסידויות פתוחות במיוחד, חב"ד וברסלב. התוצאה היא שהרוב המוחלט של הספרדים החרדים הם ליטאים. ככה הם גם תופסים את עצמם.

דרעי הפך גם הוא לליטאי. הוא התחיל להתלבש כבחור ישיבה ליטאי, עם הז'קט הקצר המהודר וכובע הלבד המיוחד שנקרא קנייטש, ומאחר שהיה תלמיד חכם הגיע בסופו של דבר לאחת מישיבות הדגל הליטאיות, ישיבת חברון בירושלים. ביום הראשון שלו שם, כשהגיע לתפילת הבוקר בישיבה עם טלית, כפי שנוהג כל ספרדי דתי אחרי הבר מצווה, נדהם לראות שהוא היחיד שעטוף בטלית. האשכנזים מתעטפים בטלית רק אחרי הנישואים, אבל דרעי ידע שיש בישיבה עוד קומץ מזרחים, ולא הבין למה הוא לא רואה את הטליתות שלהם. ואז אחד מהם משך אותו הצדה ואמר: אתה מושך אש, תוריד את הטלית.

שנים אחרי סיפר לי דרעי איך כינס עוד באותו יום את המזרחים, הפציר בהם לבוא למחרת עם טליתות, ויצר מעין תא מזרחי בתוך הישיבה הליטאית. כשהחברים האשכנזים הפכו את שמו אריה לשם יידישאי, לייב, הוא שלף את שמו המרוקאי, מכלוף, והשתמש בו. זה נגמר בכך שהחברים בישיבה קראו לו לייב מכלוף.

בישיבת חברון פגש דרעי את דוד יוסף, בנו של עובדיה, ומהמפגש בין השניים נולדה ש"ס. בשנים הראשונות שלה היא הייתה כפופה רשמית לרב עובדיה יוסף, אבל מעשית הפוסק היה הרב שך. יוסף בוויטרינה, שך מושך בחוטים. הגרעין הקשה של פעילי המפלגה החרדית־ספרדית ראו עצמם ליטאים לכל דבר, וראו ברב שך את מנהיגם.

נוכחתי בזה פעם בצורה בוטה כאשר שמעון פרס, שהיה אז ראש הממשלה, ניסה לשכנע את ש"ס לא לפרוש מהממשלה על-רקע משבר כלשהו. במוצאי שבת כונסה מועצת החכמים ופרס הגיע אליה. ראש הממשלה ישב עם החכמים והצליח לשכנע את הרב עובדיה לא לפרוש. בתום הישיבה יצא עובדיה עם פרס החוצה ומסר לנו, הכתבים, את החלטתו. במקביל נכנס דרעי לחדר אחר ודיווח לרב שך מה החליטה המועצה. הרב שך הטיל וטו. אחרי כמה דקות כונסו העיתונאים שוב, הפעם כדי לספר לנו שההחלטה התהפכה.

ש"ס חסתה תחת כנפיו של הרב שך עד הקמת ממשלת רבין השנייה. בכל עניין ודבר כופף הרב שך את ידו של הרב עובדיה יוסף. פעילי המפלגה ובראשם דרעי אהבו את הרב עובדיה כמו אבא, אבל העריצו את הרב שך, וחששו שסירוב לשך ייגמר בקריעתם מהעולם הליטאי בו גדלו ואותו אימצו. רגע האמנציפציה הספרדית־חרדית הגיע רק ביולי 92', כאשר יצחק רבין הקים את ממשלתו השנייה. רבין הציע לש"ס להצטרף לממשלה לצד מרצ. הרב שך הטיל וטו על המהלך. הרב עובדיה החליט לקבל את הצעת רבין. ביום חתימת ההסכם הקואליציוני ישב רבין בבית מפלגת העבודה בתל אביב וחיכה לש"ס שתגיע לחתום. דרעי, אז שר הפנים, ישב בלשכתו ולא ידע מה לעשות, נקרע בין שני רבותיו, שני האבות הרוחניים שלו. הרב שך טלפן לאיים עליו בקרע אם יעז להמרות את פיו ולחתום; הרב עובדיה טלפן כדי לדרוש ממנו לחתום. החתימה שהייתה מתוכננת להיערך בצהריים נדחתה כל שעה מחדש. בסופו של דבר עשה הרב עובדיה מעשה שאינו נהוג אצל רבנים גדולים כמותו. בשבע בערב הוא נכנס לרכבו, נסע למשרד הפנים, עלה ללשכתו של דרעי, שם ידו על כתפו ואמר לו: אני גוזר עליך עכשיו לנסוע לתל אביב לחתום.

דרעי נסע לתל אביב, ישראל קיבלה ממשלה, והציבור החרדי־ספרדי יצא לדרך חדשה. קשה להגזים בחשיבות המאורע ההוא. הספרדים החרדים, עד אז ספיח של הזרם הליטאי באגודת ישראל, הופכים לקבוצה דתית עצמאית. הרב שך לא שוכח ולא סולח, עד מותו הוא ירדוף את מי שקיבל את ההחלטה וביצע אותה.

מה עשתה ש"ס באמנציפציה הזו? בשנותיה הראשונות הייתה ש"ס מפלגה חברתית באמת. היא יצרה מהפכה מזרחית של ממש בציבור החרדי, ולא רק בו. ש"ס הקימה את רשת החינוך "אל המעיין", הקימה גנים ומוסדות חינוך בפריפריה, וסיפקה תמיכה גדולה למשפחות גדולות. סוף־סוף היה סידור לילדים במעון אחר-הצהריים, אחרי בית הספר. הייתה להם ארוחה חמה, חברה ואפילו מורה. נכון, לימדו שם יהדות ותלמוד, אבל הילדים לא היו ברחוב. היה מי שדאג להם למסגרת.

הייתי נוסע אז עם שרי ש"ס לעיירות פיתוח ורואה את המוסדות האלו. בעיתונים כתבו ביקורות קשות על הכספים שהולכים לעמותות של ש"ס, סחיטה וכדומה. כתבי הבועה התל אביבית תמיד ראו בכסף שהולך לחרדים כסחיטה, ולא בדקו בציציות של המען לכסף הזה. בשטח ראיתי שהכסף הולך למטרות חברתיות ראויות. נכנסתי לא פעם למעונות יום - ילדים ישנים במיטות, גננות ומורות משגיחות - במקומות שבהם ברור היה שהאלטרנטיבה של הילדים האלו היא הרחוב. ש"ס לקחה אוכלוסייה ענייה שאיש לא ספר ונתנה לה בית. כבוד. וכן, ברור, היא גם גזרה קופון פוליטי על כך. כל אלו שביקרו אותה על השימוש הפוליטי שעשתה בעוני, לא טרחו ליצור שום קשר עם אנשי הפריפריה האלו, אבל ידעו לקטר על ש"ס.