האם פריז בוערת?

נתחיל בגרנד פלה. כשמו כן הוא, הארמון הגדול במרכז פריז (לא הלובר - שם מוצג העולם העתיק) שהפך למוזאון ובו תערוכות מתחלפות של גדולי האמנים בעולם מושך קהל רב של תיירים וצרפתים כאחד. ברגע זה מוצגות בו שתי תערוכות מעולם שונה לגמרי: בחלק אחד, הצייר היפני הוקוסאי הידוע גם בשמו הירושיגי (1760-1849), אשר האריך ימים והעשיר את התרבות היפנית והמערבית כאחד באמנות צרופה המשקפת ידע רב בעולם החי והאנושי, ברישומים מדהימים. הידוע ביניהם הוא אוסף של 39 תדפיסי עץ בנושא ההר פוג'י המופיע בכל עונות השנה וגם בצבעים מדהימים של אדום-חמרה, אוסף תדפיסי העץ "העולם הצף", ביניהם הציור הידוע של הגל-נחשול המים הענק העומד לבלוע את העולם, רישומים עדינים בצבע של חיות, ציפורים ופרחים. הוקוסאי הוא גם אבי סגנון המנגה הידוע לחובבי הקומיקס.

בחלק השני מוצגות עבודותיה של ניקי דה סנט פאל Niki de Saint Phalle (2002-1930). ציירת, פסלת, אדריכלית, אחת מהיוצרות הידועות ביותר של אמצע המאה ה-20, ניקי דה סנט פאל הייתה מעורבת בנושאים חברתיים, פוליטיים, ביניהם העצמת האישה, זכויות אדם ועוד.

את המיצבים המשולבים באמנות קינטית יצרה יחד עם בן זוגה האמן ז'אן טנגלי במרחב הציבורי, ברחבי העיר, בפארקים: יצירת מזרקת סטרבינסקי בפריז (1983) בבריכה מול מוזאון פומפידו, מבנים ארכיטקטונים עתירי דמיון בפרק הטארוט בטוסקנה, אותו מימנה כמעט בכוחות עצמה (מהכנסות ממכירת קו תכשיטים שלה, בושם וריהוט שיצרה), עבודה שארכה כעשרים שנה (1978-1998), גן פסלים בקליפורניה, וגם בישראל-פסל "הגולם", הידוע בארץ כמגלשת "המפלצת"(1972), גן "הקשת של נוח" בירושלים (2002) ועוד ועוד.

מרכז פומפידו המציג יצירות אמנות מודרנית מחדש כל פעם את התצוגה ונותן לה פרשנות אחרת ע"י הדגשת נושאים חדשים. הפעם הוא מתרכז גם במרסל דושומפ (1887-1968) הידוע כאחד ממייסדי הדאדא, ממציא ה"רדי מייד", שהרס כל טאבו, הכניס את מיצב "האסלה" שלו לתוך המוזאון וצייר שפם למונה ליזה. צילום עירום ענק של דושומפ עצמו כ"אדם" בצילום שחור לבן "אדם וחווה" עירומים עומד בפתח התערוכה. לצד האדם הפרובוקטיבי שקרא תיגר על האמנות המימסדית, נוכל לראות כאן גם מיטב מציוריו (כן, הוא היה גם צייר) ביניהם מחווה לסזאן ושני משחקי הקלפים המעשנים, ציורי עירום ועוד.

בספריית פומפידו עושים מחווה לסופרת והקולנוענית מרגרט דורס במלאת מאה שנה להולדתה (1914-1996). סיפרה האוטוביוגרפי "המאהב" הופק לסרט ומספר על חייה כנערה צעירה בהודו-סין, מחוז שהיה אז קולוניה צרפתית, וסיפור האהבה הראשונה שלה עם מאהב סיני מבוגר ממנה.

המוזאון לאמנות מודרנית עכשווית (שדרות הנשיא וילסון) עושה מחווה לאמנית סוניה דלוני (1979-1885) שלעיתים נמצאת בצל בעלה, רוברט דלוני (המופיע אחר כבוד במרכז פומפידו). ציירת, מאיירת ומתכננת אפנה ובדים, יוצרת תלבושות לתיאטרון, לבלט ולקולנוע, סוניה דלוני הקימה בית אפנה משלה שנשא את שמה. היא תרמה אוסף נכבד מעבודותיה למוזאון.

הצרפתים יודעים להעריך גם את מי שתומך באמנות. במוזאון לוקסמבורג מוצג מבחר תמונות, בעיקר של אמנים אימפרסיוניסטים צרפתים, בהם תמך סוחר האמנות פול דוראן רואל. הוא קנה תמונות ממונה, רנואר, מנה ואחרים ועזר להם להציג בתערוכות ולהפיץ את עבודותיהם גם מחוץ לגבולות צרפת. הבולטות והיפות מביניהן בתערוכה הן שלש העבודות של רנואר המתארות כל אחת זוג כפרי או עירוני רוקדים בתלבושת אופיינית מסוגננת. לראשונה ניתן לראות את שלשתן זו לצד זו ולהתרשם מהבדלי המעמדות של הדמויות.

לחובבי אמנות פרימיטיבית, נאיבית, גלריית סנט הל - לרגלי כנסיית סקרה קר, מציגה כתמיד תערוכות בסגנון זה, של אמנים מכל העולם. בדרך אפשר לפוש במעלה המדרגות לכנסיה שכבר הפכה מוקד משיכה להמונים, ובראש הגבעה, כיכר מונמרטר התוססת, שם מופיעים אמנים עצמאיים ומציעים את אמנותם.

במוזאון לאנתרופולוגיה קה ברונלי" הסתיימה תערוכה אטרקטיבית על טאטו- קעקועים- כפי שהם נצפים בכל העולם. מסתבר שהטאטו מקובל מאוד גם על אמני במה, זמרים וזמרות בני זמנינו. ממשיכה לרוץ בו תערוכה מרשימה המציגה את אמנות המאיה באמריקה התיכונה. בין הממצאים פסלים רבים המוקדשים לאלות הפריון וגם פסל לסמל הפריון הראשוני- הפאלוס- בגודל של כ 80 ס"מ.

סינמטק בפריז מוקדשת תערוכה מקיפה לבמאי הצרפתי פרנסוא טריפו (1984-1932), ממייסדי "הגל החדש" הצרפתי. ממבקר סרטים הכותב בעיתון "מחברות סינמה" למד את סודות המקצוע, החל כעוזר ובמאי-שותף עם ז'אן לוק גודאר והמשיך לביים סרטים שהם מאושיות הקולנוע הצרפתי:" 400 המלקות" (1959) והמשך החיים של גיבורו אנטואן דואנל, עד נישואיו וגירושיו בסרטים נפרדים, "לילה אמריקני", "ג'יל וג'ים", "סיפורה של אדל", "הכלה לבשה שחורים", "המטרו האחרון", "פרנהייט 451" ועוד. טריפו היה מעריץ של היצ'קוק וראיין אותו כ 50 שעות מהן הפיק את ספרו "הקולנוע על-פי היצ'קוק"(1966) והוצאה מעודכנת (1983) בשם "היצ'קוק-טריפו". הוא נפטר בגיל 52 אך הספיק להשאיר לנו 27 סרטים אותם ביים,17 סרטים שהפיק, 35 קרדיט של כותב סרטים, מאות מאמרים וספר על אחד הבמאים המסקרנים והחשובים ביותר, אלפרד היצ'קוק.