מטאור תוצרת בראודה

זהו סיפורה של מיטל גבאי, שקיבלה מהמכללה האקדמית להנדסה אורט בראודה שבכרמיאל את הזדמנות חייה: לעשות את ההתמחות שלה בהנדסת ביוטכנולוגיה באוניברסיטת רוטצ'סטר היוקרתית שבארצות הברית. מיטל לקחה את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים, עשתה חיל במעבדת מחקר נחשבת והצליחה להרשים כל כך את הממונים עליה, עד שקיבלה מהם, מיד בתום ההתמחות שלה, עוד הצעה שקשה לסרב לה: לעשות אצלם מסלול ישיר לדוקטורט.

לאחרונה חזרה מיטל לחופשת מולדת קצרה, שבמהלכה הספיקה להתחתן עם בחיר ליבה, לבקר ביקור קצר ונוסטלגי במחלקה שבה הכל התחיל, וגם לשתף אותנו בסיפורה המרתק. אגב, בימים אלה היא כבר שוב מעבר לים, הפעם בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד, משלימה את הפוסט-דוקטורט שלה באחת המעבדות הנחשבות ביותר לחקר סרטן הכבד, ועדיין זוכרת היטב את המקום שהיה הראשון לפתוח בפניה את הדלת לעולם, ומלאה ברצון טוב להשיב לו טובה ברגע שרק תוכל.

ספרי על המפגש הראשון שלך עם המכללה.

ידעתי שאני רוצה ללמוד ביוטכנולוגיה והשאלה תמיד הייתה איפה לעשות את זה. כתושבת חיפה הגשתי מועמדות ללימודים גם לבראודה וגם לטכניון, אבל בטכניון אמרו לי לשוב בעוד שנה, אז הלכתי לבראודה, ואני לא מצטערת על זה. אומנם השנה הראשונה הייתה מאוד קשה, אבל מצאתי חברים, למדתי הרבה ובסך-הכל היה כיף גדול.

מתי הבנת שהמכללה יכולה לתת לך הזדמנות לפרוץ לעולם הגדול?

כבר בהתחלה, ולשם כיוונתי כל הזמן. בהתחלה זה אומנם נראה רחוק, כי יוצאים להתמחות רק בסמסטר השביעי, אבל הידיעה שזאת אופציה דרבנה אותי להשיג ציונים יותר טובים ולהתבלט. למעשה די החלטתי שאני אהיה בין השלושה שיוצאים לשם. לשמחתי הצלחתי להשיג את המטרה הנכספת הזאת. אני זוכרת שקיבלתי את ההודעה, ולא היססתי לבטל את הסטאז' שאליו התקבלתי, בחברת טבע בכפר סבא.

מה פגשת שם ברוטצ'סטר?

התקבלתי למעבדה של פרופ' פטרישה הניקל, במחלקה לפרמקולוגיה ולפיזיולוגיה, והמחקר שבו השתלבתי ניסה להשיב על השאלה: איך חלבונים זזים בתוך התא. זה היה מחקר מאוד מעניין, אבל מעבר למחקר, החשיפה למעבדה כל כך מתקדמת הייתה חוויה בפני עצמה, אין דברים כאלה, גם לא בטכניון. התוכנית המקורית שלי הייתה לחזור לארץ אחרי חצי שנת התמחות ולחפש עבודה, אבל המציאות הלכה קצת אחרת. זמן קצר אחרי שהתחלתי את ההתמחות כבר שמעתי על האופציה של מסלול ישיר לתואר שני ולדוקטורט, ואחרי תהליך לא פשוט, ובסיוע הפרופסורית שלי שכתבה לי מכתב המלצה, הצלחתי לעבור בשלום את כל סדרת הראיונות ולהתקבל למסלול הזה.

ובזה תם הרומן שלך עם המכללה?

ממש לא. הרומן לא תם, ואולי יש לו גם עתיד, אבל באותו שלב הבנתי שכדי להתקדם מהר יותר מבחינת ידע ומעמד, עדיף שאהיה שם, במקומות שמובילים את המחקר העולמי בתחום. אז חזרתי למכללה, להשלים את חובותיי להשלמת תואר 'בוגר במדעים', ומיד חזרתי לארצות הברית למסלול הישיר למאסטר ולדוקטורט. היום אני אחרי השלב הזה, עושה את הפוסט דוקטורט באוניברסיטת סטנפורד, אחת משלוש האוניברסיטאות הגדולות והחשובות בארצות הברית.

ואיך נראים הדברים משם, ממרומי האולימפוס המדעי?

אני אף פעם לא מרגישה בעמדה גבוהה ביחס למכללה. התחושה היא של רצון להודות, להחזיר טובה, כי אלמלא בחרתי ללמוד במכללה לא הייתי מגיעה למקום שאני נמצאת בו היום. המכללה העניקה לי גם את הכלים המקצועיים, וגם את ההזדמנות לעשות קריירה בינלאומית. אומנם ההצלחה דורשת עבודה קשה והתמדה, אבל המכללה בהחלט קיצרה לי את הדרך.

מה את חוקרת במסגרת הפוסט דוקטורט?

המעבדה שבה אני עובדת חוקרת סרטן כבד. אנחנו עובדים עם חברות ביוטכנולוגיה וסטארט-אפים לייצור תרופות ניסיוניות, ובודקים את יעילותן על עכברים. בנוסף, אנחנו מנסים לברר מה גורם לסרטן הכבד להחמיר ולעבור לשלב הפולשני, זה שיוצר גרורות ומוביל למוות מהיר.

איך את מסכמת את ביקורך במכללה והפגישה עם ד"ר שרית סיון, ראש המחלקה להנדסת ביוטכנולוגיה בבראודה?

מרגש מאוד, ואולי גם יעיל. שמחתי להיפגש גם עם המזכירות, שזכרו אותי והתחבקנו והתנשקנו. אגב, הצעתי לראש המחלקה להיות 'השגרירה שלה' בארצות הברית, לנסות ולחבר סטודנטים עם מעבדות מחקר בחוף המערבי של ארצות הברית, בסטנפורד ובברקלי, כי היום יש לי קשרים שיכולים לפשט את התהליכים. אני מתכוונת לשכנע את הבוס שלי לקבל לפחות סטודנט אחד למעבדה שלנו. בנוסף, הבעתי נכונות להגיע למכללה בחופשות שלי בארץ, כדי להיפגש עם סטודנטים ולספר להם את הסיפור שלי, במטרה להגביר אצלם המוטיבציה, ולגרום להם לרצות להשקיע בלימודים, על-אף הקשיים והלחצים. אני יודעת מה הם עוברים, הייתי שם.

את מתכוונת לעסוק במחקר כל חייך?

סטנפורד זה מקום עם המון אפשרויות. במקביל אני שוקלת להתפתח גם בתחום הייעוץ. עם הידע והקשרים שיש לי כיום אני יכולה לייעץ לבתי חולים ולקשר ביניהם לבין חברות פרמצבטיקה או ביוטכנולוגיה בנוגע לתרופות שהן מייצרות ורוצות שיחדרו לשוק. אחרי כמעט שנתיים במעבדה יש לי עניין לצאת החוצה ולגעת בעוד תחומים, אבל מה אעשה בסוף אני עדיין לא יודעת.

יש סיכוי שתחזרי לישראל, או שתהפכי לעוד חוקרת ישראלית שחיה בחו"ל?

תראה, הכל תלוי בהזדמנויות שיהיו לי פה בארץ. אשמח לחזור, להיות קרובה למשפחתי ולגדל בארץ את ילדיי לעתיד, אבל אני צריכה שיהיה לי לאן לחזור מבחינה כלכלית ותעסוקתית. כרגע אני צריכה להשלים את הפוסט דוקטורט וזה אומר שאני שם לפחות לעוד שנה, אחר כך נראה.