אוטו ווינינגר (1880-1903) היה פילוסוף וסופר יהודי אוסטרי, שכתביו זכו להערכה ע"י גדולים וחשובים. הצעיר שחי בכפילות נוראה והתלבטות בלתי נגמרת בין שני שסעי נפשו - לא יכול היה להתמודד ולצלוח, וסיים את חייו בירית אקדח בגיל 23 וחצי. ההתנצרות שלו, בעטיה חשב שיבוא מזור לנפשו הכה בזה לרפיסות והגלותיות של בני עמו, לא פתרה את הבעיה. כי יהודי - הוא יהודי, גם אם יתנצר או יתאסלם או יעבור להודו. הנפש של היהודי תמיד תשאר יהודית.
יהושע סובול, גדול המחזאים של ישראל בדור האחרון ולפניו, הוא המחזאי הכי יהודי שיש לנו. בבחירתו באוטו ווינינגר כגיבור מחזהו, הוא מחיל את רחשי לבו, חששותיו ממה שצפוי לגורל היהודי, וביקורתו על אלמנטים מסוימים באופי הגלותי של הצעיר המתלבט מלפני מאה ועשרים שנה. עד כי שניהם הופכים למיקשה אחת - המחזאי והפילוסוף גיבור המחזה.
אוטו המשכיל והתוסס, סובל מניכור מצד אביו הנוקשה והדוגמטי. אב יקה טיפוסי לגמרי. חוסר התמיכה מצד האב בבחירתו ללמוד משהו שונה ממה שהאב הועיד לו כאשר השקיע בו בנסיעות לבאיירות, כדי לספוג תוך שמיעת הקונצרטים של ווגנר את הלך הרוח הגרמאני - החסר הזה תבע את המחיר מנפשו הרכה של הצעיר הרגיש. והוא נע ונד בין בתי הזונות המופקרים והתוססים בעיר, לבין כתיבה קדחתנית אובססיבית, עם תיאוריות וחקירות על מהות הנפש היהודית. כך למשל, אוטו ניבא שהציונות תיכחד דווקא בגלל הדתיות היהודית, תהליך שבעצם קיים כבר כיום, כשהחרדים כופים על הרוב החילוני חוקים ומיגבלות שמצרים את חייהם, וגורמים לרבים את ההפך: לשנוא את הדת ולהתרחק מכל מה שמסמל אותה, ואפילו להפוך לאנטי ציונים. וכך מתדרדר אוטו בתהפוכות הנפש מצד לצד, ודבר לא יכול לרפאו .יתרה מכך, בהגיעו לאינטימיות עם אהובתו קלרה, הוא מתגלה בחוסר האונים שלו, מה שמתסכל אותו עוד יותר.
הלילה האחרון של אוטו מתרחש בחדר מעופש שהוא שוכר כדי לסיים בו את חייו בו בלילה. הקהל בהצגה זוכה לראות את החזיונות והדמיונות שעולים בפני אוטו טרם התאבדותו, וכך נפרשת פרשת חייו הכואבים; אטימותו וחוסר הרגש של אביו אליו, בניגוד לאמו המסורה, מלאת הרגש והאהבה והדואגת לו. אנו פוגשים את חברו הטוב ברגר (גיל ווייס המכמיר והכה נאמן ורגיש), את בעלת הבית ששמה כשם אמו (ואת שתיהן ממלאה כה נפלא אודליה סגל מיכאל, שחקנית מהשורה הראשונה של בוגרי בית צבי לדורותיהם), את חברו טיץ, את הפסיכיאטר זיגמונד פרויד, את המחזאי הדגול סטרינדברג, שאת כל האחרונים פלוס את אביו - ממלא השחקן יובל כרמי ברבגוניות; ואת הדמות הכי מכריעה בהמחשת נפשו החצויה - את האלטר-אגו שלו (
ליטל שמש), הכפיל, שגורם לו לראות תמיד את הצד ההפוך ממה שהוא חושב באותה עת, ומנפץ את הערכתו העצמית. אוטו אינו יודע כבר מה הוא: לא יהודי, לא נוצרי, כלום. הוא מיואש מהעתיד הצפוי ליהדות, מהגורל הצפוי לציונות שכל מטרתה היא להעלות את היהודים לארץ אבותיהם, ולהצילם מהתופת האירופאית-שונאת היהודים, אך הוא צופה לה כליה מצד הדת.
כמובן שסובול לא גורס שההתאבדות היא הפתרון, אך זה מה שקרה במציאות, וזה מה שהופך את המחזה לדרמה כה נוקבת ומטלטלת.
מלבד במחזה הנדיר באיכותו, שהפך כבר למיתוס, ואת תיאטרון חיפה הפך בשנות השמונים, יחד עם המחזה "גטו", לתיאטרון מספר אחד בישראל - מוטענת ההצגה בצוות שחקנים פנומנלי, ובבימאי מוכשר ומבריק,
אלון טיראן, שבאמתחתו לימודי בימוי ב"ראדא" - ביה"ס לתיאטרון הטוב ביותר בבריטניה.
אורי שילה כאוטו, נוסק עם התפקיד לשיא בקריירה שלו, שכבר הומחשה בהצגת "ילדים חורגים לאלוהים" ובאחרות. רגישותו ורבגוניות הבעותיו שמחצינות את כל התהפוכות בכל צבעיהן, מעשירות את ההצגה ומניפות אותה אל על. כך גם אודליה סגל מיכאלי, במיוחד במונולוג הידוע של האם לקראת הסוף, אין לה גבול ליכולת עושר ההבעות, והיא כובשת את הקהל ביכולת משחקה ובאמפטיה שהקהל רוחש לאם האוהבת ומתייסרת.
יכולתו הביצועית של אלון טיראן כבימאי צעיר מסמנת אותו כאחד המאורות שכנראה יובילו את התיאטרון הישראלי קדימה. יכולתו זו באה לידי ביטוי גם בהצגת סצינות מיניות המשתקפות מאחורי הוילון שקוף, אך לעולם ללא מגע ממשי, כך שהכל סמלי, ונטול אירוטית לשמה. כך גם בסצינות העירום המלא המרובות, בהן הכל שומר על המידתיות והמעודנות, נטולת גסות בקטעים אלה. כל ההתפשטות והעירום הם למעשה מה שמתרחש בנפשו של אוטו, המתערטל מכל סיבוכי נפשו, ומקווה בכך להתנקות ולהיטהר. אך לשווא. גם הרחצה באמבטיה שאמו עושה לו (שמאזכרת את רחיצת מריה מגדלנה את הדם מפצעי ישו הצלוב עם עטרת שערה) - לא מצליחה להסיר ממנו את הבעיות המתנגשות בקרבו ומפוררות אותו עד דק.
למרות מרחק השנים בין שתי ההפקות, הרי משחקו של אורי שילה מרשים לא פחות, ואולי עוד יותר מדורון תבורי אז - בגלל הדגשים שונים וביטויים, ואודליה סגל מרשימה עוד יותר מליאורה ריבלין הזכורה מאז עם מריטת נוצות התרנגולת. האלתר-אגו אינה מוצגת בצורה בה תחיה דנון אז פרצה מתוך הראי לפניו עמד והתבונן אוטו, סצינה בלתי נשכחת; הפעם, ליטל שמש, באיפור לבן כבד כמו מסיכה על פניה, לבושה כגבר, מפתיעה ומתערבת כל הזמן במחשבותיו של הגיבור, עד שלבסוף, כדי להדגיש את התלבטותו על זהותו המינית, היא חושפת תוך ערטול את גופה נשי. סוג שונה של ביטוי התפקיד, אך מרשים לא פחות. את אהובתו קלרה, עושה עם המון אהבה ורגש נטלי סמי-פאדני, היפה ומלאת הרגש, שרוצה לגרום לו בכוח אהבתה לעלות לארץ ישראל, אך נכשלת בזה כמו גם במגע המיני שלא מגיע לכלל סיום עקב בעייתו.
עיצוב החלל של דינה קונסון שבחרה לפזר בו את דפי כתביו של ווינינגר על כל הבמה, וכן את התלבושות המתאימות; המוזיקה המשחקת תפקיד כמו כל שחקן - של אמיר לקנר; עיצוב התאורה של איריס מועלם, וצילומיו של שמחה ברבירו - מעמידים הצגה, שתוכל להתחרות בפרס התיאטרון ואולי גם לזכות בו.
אין ספק, שתיאטרון הספריה עם הצגת "נפש יהודי", הופך מתיאטרון פרינג' לתיאטרון רפרטוארי (שהוא היה תמיד) אך מהשורה הראשונה, לצד הקאמרי, הבימה, ת' באר שבע, ת' החאן ובית לסין. ברכות לעיריית רמת גן, למנהלי ת' הספריה ליוצרים ולשחקנים. עד ה- 16.2 בשלב זה.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
