"השד העדתי" יצא מהבקבוק

דוד חכם נולד בבצרה, עירק בשנת 1920 למשפחה מכובדת והיה נכדו של רב הקהילה הידוע. בשנת 1941, בעקבות "הפרהוד" (פרעות שנערכו ביהודי עירק בעידוד השלטונות) היה חכם לאחד ממנהיגי הנער העירקי הציוני, ותחת הכינוי "אמנון" ובסיוע שליחים מהארץ וחיילים יהודיים מהצבא הבריטי, ארגן את סניף "ההגנה" ("השורה") וגייס צעירים יהודים למחתרת. עבודתו במשרה בכירה במשרד הכלכלה העירקי אפשרה לו חופש תנועה ומגע עם הצעירים גם בערים נוספות.

עקב התגברות האנטישמיות ופרוץ המלחמה בארץ-ישראל, גורש חכם עם משפחתו לכפר נידח. משם ברחה המשפחה לאירן ומשם הגיעו בשנת 1950 (במקור אחר בשנת 1949) לבאר שבע. עם בואו פתח חכם שהצטייר כאיש עסקים, מאפייה ובה השקיע את הון המשפחה שהביא עמו. המאפייה עבדה עד שנת 1955 בהספק של 2 טון קמח לשבוע אולם חכם נאלץ לוותר עליה כדי לקבל את תפקיד מנהל לשכת התעסוקה בעיר. בשנת 1952 "עמד בראש "חוג עולי עירק" והצטרף לסניף מפא"י בעיר כשהוא נאבק כנגד אפליית העדה בעיר.

הוא נהג להשוות בין קבלת הפנים לה זכו הרומנים (אוטובוסים ומיטות) בהשוואה לעירקים שהובאו במשאיות פתוחות לעיר ונזרקו מיד, כפועלים פשוטים, לסלילת כביש הרעב, כביש כורנוב וכביש סדום. "החוג" החל מתפקד כלשכת תעסוקה (שפעלה בניגוד ללשכת התעסוקה ההסתדרותית) עבור בני העדה העירקית שקופחו לפי דעתו גם בקבלת עבודות מקצועיות ב"חרסה" וגם בקבלת עבודות מתגמלות בעירייה ובגופים אחרים כפי שהגיע להם על-פי השכלתם. שנה לאחר מכן, נבחר כחבר מזכירות הסניף וחבר מועצת הסניף.

בינתיים עבר לשיכון חדש (28 מ"ר) ובשנת 1955 עשה צעד קדימה בשירותו הציבורי ונבחר למועצת העיר כנציג העדה העירקית. במקביל התקבל לעבודה בסוכנות היהודית בחבל הנגב. ראש העיר טוביהו שילבו בעשייה העירונית והפקיד בידו את תיק הסעד. בשנת 1958 החזיק במשרת סגן ראש העיר עד 1961. באותה שנה נבחר לראשות סניף מפא"י בעיר דבר שפתח בפניו את האפשרות לשמש לאחר הבחירות כראש העיר. מרכז מפא"י בתל אביב לא אישר את בחירתו בסניף באר-שבע והחלו סכסוכים בין המפלגות והעדות שהובילו בסופו של דבר את טוביהו להתפטר בשנת 1963 מראשות העיר.

בבחירות של שנת 1963, לאחר שהעיר נוהל מספר חודשים על-ידי ועדה קרואה, הציב עצמו חכם בראש מפלגה חדשה בשם "לאחווה", שהתבססה על העדה העירקית, יוצאי בצרה והעולים החדשים יחסית בעיר. הוותיקים מהעדה העירקית נתנו קולם לאליהו נאווי, בגדדי במוצאו שהוצב על-ידי מרכז מפא"י כנגד חכם. בשנת 1965, לאחר שזכה בהישג של שני מנדטים, חזר למפא"י שהייתה אז חלק מ"המערך". בשנת 1973 שוב ניסה כוחו ועמד בראש סיעת "הפנתרים" שהתמודדו בבחירות למועצת העיר. אט אט פרש מהחיים הפוליטיים והסתדר בעסקיו. בשנת 1993 קיבל דוד חכם את אות יקיר העיר.

חכם גייס את יוצאי העדה בדרך המקובלת אז במפא"י – שכנוע חברים להצטרף למפא"י ולחתום על הטפסים ואילו "דמי החבר" שולמו על-ידי חכם בעצמו. בשנים אלה הגיע משקלה של העדה העירקית בעיר ל–30 אחוז ואליהם הצטרפו יוצאי צפון אפריקה שהיו מחוסרי מנהיגות. בשנת 1955 נבחר המהנדס מאיר בץ לתפקיד סגן ראש העיר (תפקיד בו בו חפץ כל כך חכם) והוא פוצה על-ידי מפא"י בקבלו את תפקיד מזכיר לשכת העבודה ההסתדרותית המקומית. חכם לא ויתר, תמרן היטב בין הכוחות הפועלים בעיר ונתמנה ב 1957 לסגן ראש העיר.

עקב חיכוכים בלתי פוסקים בין טוביהו לבין מזכיר מועצת הפועלים גדעון בן-ישראל קודם חכם בשנת 1959 לתפקיד סגן ראשון ומ"מ ראש העיר. מעמדו בקרב סניף מפא"י בעיר התחזק והלך. במהלך השנים 1957 – 1959 התחדד המאבק בין ראש העיר לסגנו כאשר טוביהו נתפש כמנהיג עירוני-לאומי ואילו חכם נתפש כמנהיג "עדתי", בדלני ופלגני ופוגע בלכידות הלאומית.

בשלהי 1960 האשים טוביהו את חכם באי-סדרים במחלקתו וקיבל את גיבוי מפ"ם ונציגי מפלגות אחרות. הוחלט על הקמת ועדת חקירה בת ארבע חברים ובניגוד לדעת חכם – כולם אשכנזים. פרצה סערה רבתי שכל צד מאשים את השני בגזענות. המריבות בין ראש העיר לסגנו החמירו ואף בן-גוריון עורב בעניין. בינתיים פרצו בעקבות מהומות ואדי סליב ב 1959 מהומות בבאר-שבע שכללו ביזה, שוד, ניפוץ חלונות ראווה של בעל חנויות אשכנזים ושריפות. במהומות הללו קולו של חכם לא נשמע ברצותו להופיע כמנותק "מהעדתיות" וכמי שמקורב להנהגה האמיתית של העיר. מפא"י החלה בסבב דיונים כיצד לפתור את המתח בין חכם לטוביהו ובינתיים כוננה מפ"ם ובראשה זאב זריזי קואליציה והוא הפך לראש עיר לתקופה קצרה ברוב של 8 מנדטים כנגד 7.

טוביהו לא ויתר ושכנע את אברהם פליישר לערוק לאופוזיציה, צעד שיחזיר את טוביהו לראשות העיר. חכם נעדר מההצבעה ומנע את ביזויו של זריזי וסילוקו מראשות העיר. זריזי נרתע מהשותפות עם חכם והציע לפזר את מועצת העיר ולהקים ועדה קרואה עד לבחירות הבאות. ואכן, למרות הבושה ותחושת המפלה של מפא"י, מונתה ועדה קרואה לניהול העיר והוחלט על קיום בחירות חדשות בקיץ.

צעד זה הוביל את חכם להקים מפלגה מזרחית-עדתית חדשה: "אחווה". המפלגה הייתה קשורה למפלגת "אחווה" הארצית שקמה באותה עת בערי המרכז (בעיקר ברמת גן) ושנועדה לקדם את פעילות אנשיה כנגד אפליה וקיפוח של המזרחים "והבבלים". המסרים שהעבירה "אחווה" היו סקטוריאליים וכך גם נהגה "אחותה הצעירה" בבאר שבע, שם גברו האינטרסים העדתיים על מחיצות אידיאולוגיות.

על-פי מה שכתב חכם בשנת 1961, הוא הסכים עם אידיאולוגית "כור ההיתוך", קיבל את עקרונות הציונות המיישבת ואת מרכיבי הסולידריות הפועלית של מפא"י והוא ביקש "להשתלב" בממסד ולא ל"הפילו". הנה ציטוט מדבריו באותה עת: "אינני מאמין בשני עולמות – אני מאמין בעולם אחד, בעם אחד ובעדה יהודית אחת. אני כופר בתורת עליונות (התנשאות) הדם והגזע, אין האשמה תלויה בנו כי נולדנו כיהודים בעירק במרוקו, בבודפשט בבוקרשט, בווארשה... עלינו ארצה ובדעתו לחיות כעם חופשי כשווים בין שווים. אם לא נדע להתעלות, לחתור למזוג העדתי, יצא השד מהבקבוק, יש לחתור למיזוג אמת הלכה למעשה, לקרב את הלבבות ולחסל את המחיצות. בלא כל אלו אין זכות הצדקה לקיומנו ולקיום מדינת ישראל".

קראת הבחירות ב 1963, נחשפו עמדותיו האידיאולוגיות של חכם בראיונות לעיתונות. הוא התגונן בפני הטענה "שאחווה" היא מפלגה עדתית יחידה וטען שכמוה יש רבות גם בקרב האשכנזים ונתן דוגמאות: מפא"י לכנסת מורכבת מתומכי ארצות הצאר הרוסי; "חירות" מושתת על יוצאי פולין והפרוגרסיבים - על יוצאי גרמניה. חכם הפנה את העיתונאים לעובדה שמפא"י היא שהקימה תחת מסווה של שמות אחרים מפלגות בת עדתיות שפנו לעולי המזרח והמערב וכך למשל הקימה רשימה בשם "למען באר-שבע". חכם טען שהוא ייצג את תנועת החלוץ בעירק, תנועה הכוללת את כל העדות והתפלא שבבואו לארץ נמשך הסיווג בין יוצאי עירק לבין יוצאי פולין.

חכם העדיף לכנות את "אחווה" מפלגה מעמדית ולהעביר את המאבק למישור הכלכלי-חברתי בו נאבקו המזרחיים בוותיקים, מנהלי העבודה והעשירים האשכנזיים. בפני העיתונאים התגאה ברשימה המגוונת שלו הכוללת, נציגי הבבלים, צפון אפריקני, הונגרי, פרסי, פולני, טוניסאי, רומני וכן הודי ותימני. לכאורה ניתן במפלגתו החדשה ביטוי לכל העדות אך הייתה זו רשימה עדתית לכל דבר. חכם הבטיח כי בבוא היום, לכשיושג השוויון ותפסק האפליה, תתפרק המפלגה המזרחית ותטמא במפלגות הפועלים (מפא"י-מפ"ם).

חכם פנה אל תומכיו ותבע השתלבות באמצעות חדירה למוסדות העליונים של כל מפלגה, טקטיקה שמטרתה הייתה – הפעלת לחץ פוליטי על ראשי הערים וההסתדרות שיקבלו למוסדותיהם את יוצאי עדות המזרח. חכם האשים את טוביהו (שהתפטר כבר לדבריו "שבע פעמים") כי החזיק אותו "כנער שעשועים" כדי לכסות את טענות הגזענות וההתנשאות כלפי מפא"י ולאחר 12 שנה במפלגה, הגיע למסקנה שעליו להתמודד על ראשות העיר באמצעות הצבעה עדתית על-מנת למנוע אפליה וקיפוח. באספת בחירות אף הרחיק לכת וטען שהממסד המפא"י-מפ"מי יצר במכוון, פער חינוכי-לימודי בין ילדי האשכנזים לילדי העירקים ומומחיו האשימו בגין כך את ילדי העדה בליקוי שכלי. רבים פירשו את מאבקו של חכם כנגד הממסד האשכנזי הוותיק בתל אביב כראשית המאבק של הכוח המזרחי העולה בפריפריה כנגד המרכז המתנשא והמתעלם מהעולים החדשים.

תחושת הכוח ויכולתו להתמודד כשווה בין שווים עם ראשי מפאי וראשי העיר גרמו לחכם להיגרר להצהרות תמוהות עד מקוממות. הציבור לא הבין כיצד איש משכיל כמוהו, יאמר בהזדמנות אחת כי המשטר הפוליטי המתאים לארץ הוא משטר הדומה לזה שהיה נהוג בעירק בתקופת שלטונו של נורי סעיד.

מזכיר מפא"י בבאר שבע תאר את חכם כדיקטטור שאינו חייב כלום בפני בוחריו ואחרים תיארו את מאבקו בבאר שבע כמנהיג טבעי הרואה בכיבוש עמדת ראש העיר רק את נקודת זינוק עבורו לפוליטיקה הארצית. חכם ידע להשתמש בלעג כלפי כינויי הלעג וההשמצה של ראשי מפא"י ולכוונם ללב הממסד האשכנזי העירוני. הערות גזעניות כמו – "לבנטיני גאה" פגעו בו אך גם הכריחו אותו לחדד את זהותו המזרחית ולהציגה כחותרת ליתר שוויון בעיר. חכם נעלב וענה על ההאשמות: "נולדתי באזור נחשל אך הוא נתן לעולם את מוחמד וישו. ואותם הרבינוביצ'ים והברנשטיינים באו מארצות נאורות, אך הם נתנו לעולם את הצאר ניקולאי ואת היטלר אשמדאי".

ברור שביטויים אלה חיזקו את אותם חברי מועצה שכינו אותו לבנטיני, שעדיין צריך ללמוד את עקרונות הדמוקרטיה. הרמה בויכוחים הפוליטיים ירדה לפסים אישיים וטוביהו לא היסס ללעוג לחכם הלובש פיג'מה עד השעה 11 בבוקר. חכם מצידו, ביקר בחריפות את שיטות בניית העיר של טוביהו והצהיר מול חסידיו כי הוא (אילו היה ראש עיר) היה בונה עיר מרוכזת ומתופפת לדוגמה ולא מפוזרת על פני שמונה שכונות החסרות תשתית ושירותים וכן היה מחייב יום לימוד ארוך לכל התלמידים.

חכם אף טען כי היה מנהיג לימודים תיכוניים חינם באמצעות מפעל חסכון של האזרחים ותקציבי עירייה. במיוחד כאב לאוהדיו "התרגיל" שעשתה מפא" והביאה את אליהו נאווי, עירקי במוצאו, שופט, משכיל ואיש ההגנה, רב סרן במילואים שיעמוד בבחירות מול חכם. אוהדיו של חכם הפריעו באסיפות הבחירות של נאווי ואף שאלו בקולי קולות את קהל המאזינים מדוע עדיף נאווי הבגדדי איש שהובא מבחוץ, על חכם מבצרה שגדל בעיר ומכיר את מצבה.

באוגוסט 1963 נערכו הבחירות ומפא"י לא הגדילה כוחה וקיבלה שוב 5 מנדטים. מפ"ם קיבלה ארבעה ואילו "אחווה" השיגה 13 אחוז מהקולות, כלומר שני מנדטים, הישג ראוי לציון מול מלחמת החורמה שניהלה מפא"י כנגד חכם. מפא"י ומפ"ם נמנעו מלהכניס את חכם לקואליציה והוטל עליו חרם. "אחווה" איבדה את כוחה, לא הפכה ללשון המאזניים. בשנת 1965 הצטרף חכם עם חלקים ממפלגתו "למערך" ולקראת סוף שנות השישים התפרקה "אחווה " לחלוטין.

בשנת 1973, המשיך חכם לתמוך ברעיון העדתיות הלוחמת ועמד בראש קבוצת "הפנתרים השחורים" בבחירות לעירייה. הפנתרים התפלגו ובראש הפלג השני, "פנתרים כחול-לבן" עמדו סלומון ביטון ואברהם לוי.במידה רבה נשכחה התנועה החברתית שהקים חכם ואף קדמה למאורעות ואדי סליב. פעילותה לא לוותה באלימות ונעשתה בתוככי הממסד המפא"יניקי לכן נתפסה כמחלוקת ציבורית ולא כתנועת מחאה שהקדימה את זמנה. חכם לא הוכנס לכלא (כמו מנהיג ואדי סליב, בן-הרוש), לא הפך לגיבור חברתי ואף הפסיד את הונו ומעמדו.

יתר על כן, סמי שלום-שטרית זלזל בספרו בהישגיהם וכינה את המנהיגים המזרחיים דוגמת חכם בשם "ממ"פים" – מזדהים ומשתפים פעולה עם הממסד הפוליטי של מפא"י-מפ"ם ועם ההסתדרות. נוצר אם כן מצב מוזר – דווקא מפא"י שפתחה ראשונה את המפלגה בפני בני עדות המזרח לא מוכנה הייתה לקדמם ולהציבם בעמדות מפתח ואף יצאה במלחמת חורמה נגדם ברגע שהחליטו להתמודד באופן נפרד ברשויות ובעיריות ואף במעגל הארצי. תחושות הקיפוח, רגשי הזעם והנחיתות, הקנאה והשנאה ותחושת הזלזול וחוסר הסיכוי להתקדם – יצרו אצל העדות המזרחיות תחושת תסכול כלפי מפא"י וגרורותיה והיוו את המצע למהפך הפוליטי שחולל בגין בשלהי שנות השבעים.

יש מי שטענו כי לעימות המתמשך בין טוביהו לחכם ובמעגל הרחב בין האשכנזים למזרחים הייתה השפעה מעבר לפוליטיקה ולמשחקי הכסאות. הללו ביקשו להוכיח כי השכונות בהן היה רוב מזרחי סבלו מקיפוח ואף פיתחו רגשי נחיתות כלפי וותיקי ההסתדרות והעירייה. הן הפכו לשכונות חלשות, מבודדות שלא האמינו שבכוח תושביהן להגיע לעמדות מפתח בעיר בהסתמך על המאבק הבלתי פוסק בין טוביהו לחכם.

יתר על כן הם האשימו את טוביהו שבכוונה בנה שכונות מבוצרות עבור האשכנזים העשירים והרחיק את השכונות בהן היה רוב מזרחי. יתר על כן, חוקרים אף קשרו את המנהיגות המסוכסכת של העיר בשנות השישים-שבעים וקצת מהשמונים בעובדה שהיא סבחה מהגירה שלילית ארוכת טווח. ראוי גם שתשאל השאלה האם מאבקו העדתי-פוליטי של חכם קידם את האינטרסים של הקהילה העירקית במונחים של מניעת קיפוח, הפסקת אפליה, קידום בעמדות מפתח בעיר, השגת מקומות עבודה מתגמלים והכרה בייחודיות של הקהילה העירקית הגאה – על כך התשובה היא מורכבת. מחד-גיסא, נושא האפליה, הצביעות במפא"י-מפ"ם ביחסם למזרחיים, בחשיפת ביטויים גזעניים – כל אלה עלו לסדר היום הציבורי והכריחו את המפלגות והציבור לדון בכך ולבדוק את שורשי האידיאולגיה שכונתה "כור ההיתוך" ולנסות ולהצדיקה גם במחיר פגיעה זמנית בעולים החדשים.

מאידך-גיסא, הישגי חכם בסניף מפא"י ובעירייה, קשריו עם "אחווה" הארצית וערמומיותו הפוליטית שאיימה על שלמותה של כל קואליציה עירונית, לא השיגו את מטרות מנהיגות העדה העירקית לא מבחינה מעשית ואף לא מבחינה פוליטית. אדרבה, דווקא תבוסתן של המפלגות העדתיות ושל "אחווה" בבאר-שבע העמיקו את אי-האמון בין הצדדים, העמיקו את תחושת ההתנשאות האשכנזית כלפי הקהילה העירקית, העמיקו את הפער בין מזרחיים לאשכנזים וסללו את דרכו של "המהפך הפוליטי" הארצי בראשות הליכוד בשלהי שנות השבעים.