לפרופ' יעל אמיתי יש דעות פוליטיות שאינן מקובלות, בלשון המעטה, על שר המדע והטכנולוגיה. לכן הוא סירב למנותה לנגידה בקרן גרמניה-ישראל, כנציגה של ישראל. עמדותיה האנרכיסטיות היו לצנינים בעיניו של
אופיר אקוניס. ואני מצאתי שההחלטה היא סבירה בהחלט.
בחרתי בשר אקוניס בבחירות הדמוקרטיות שהתקיימו כאן. לא אישית, כמובן. ולעניות דעתי, החלטתו עולה בקנה אחד עם השקפתי הפוליטית. היא גם מייצגת ערכים חשובים במיוחד. סולידריות חברתית והכרה בעליונות שלטון החוק. יכולתי גם להוסיף, שמי שקרא לסירוב פקודה, מקומו מאחורי סורג ובריח.
עד כאן העובדות היבשות. אופיר אקוניס הוא נבחר ציבור. וככזה, מותר לו ליישם השקפת עולם שבשמה בוחריו שלחו אותו לכנסת. יעל אמיתי, בניגוד לשר אקוניס, מאמינה בסרבנות אידיאולוגית. להשקפתה, מותר לסרב לשרת ב"שטחים", כהגדרתה. לכך היא נתנה ביטוי בפומבי - גם בחתימה על מנשר ציבורי כלשהו. היא ניצלה את הזכות ל
חופש הביטוי - וזה בסדר גמור. אבל, צריך גם לזכור שכאשר אנשים הביעו דעות דומות בעת הפינוי האלים מגוש-קטיף ומצפון השומרון, מי שעמד אז בצמרת פרקליטות המדינה גילה הרבה פחות סובלנות. הייתי שם - וראיתי את הדברים מקרוב.
דא-עקא, במקומותינו אף פעם הדברים לא מסתיימים בשלב הזה. החלטת הדרג הנבחר אף פעם איננה בבחינת סוף פסוק. הרבה פעמים מתייחסים אליה כאל "המלצה בלבד". פרופ' אמיתי מיהרה, אפוא, לעתור לבית המשפט העליון, בידיעה ששם תימצא לה אוזן קשבת. ותוחלתה באמת לא נכזבה. השופטים ביטלו, כדרכם בקודש, את החלטתו של נבחר הציבור - וקראו לו לחזור וליתן החלטה אחרת. אקוניס, כמסתבר, לא וויתר - ועתה מגיעה הפרשה לסיבוב נוסף.
אבל לפרשה הזאת יש גם אספקטים ציבוריים שעולים לאין שיעור על עניינה הפרטי של פרופ' אמיתי. ההתנגשות בין נבחרי הציבור לבין שלטון הפקידים (ה-DEEP STATE) מגיע כאן לעימות שההכרעה בו יכולה להשפיע על חיינו במשך הרבה שנים. הדרג הפקידותי יודע את זה - ולכן הוא נלחם בחירוף נפש על זכותו לומר את המילה האחרונה.
ולשם-כך, לא בחלו הפקידים באמצעים. חלקם, ממש מעוררי בחילה. בראש ובראשונה, יש לציין, כמובן, את התנהגותו של היועץ המשפטי לממשלה ואת התנהגותה של החבורה היהירה המקיפה אותו.
אביחי מנדלבליט החליט שדעתו שונה מזאת של השר - ועד כאן זה בסדר. אלא שבד-בבד הוא החליט שהוא אינו יכול לייצג את השר בעתירה לבית המשפט העליון. וזה כבר ממש לא היה בסדר. מנדלבליט הרחיק לכת עוד הרבה יותר: הוא קבע שלשר אקוניס אין רשות למנות לעצמו עורך דין שייצג אותו בהליך המשפטי - וזאת כבר הייתה ממש חוצפה.
אומנם, בסיבוב הראשון התירו השופטים לשר - נדמה לי שזה היה השופט
אלכס שטיין - להופיע בעצמו בבית המשפט ולטעון לעצמו, ואף להגיש אחר-כך תצהיר שיבהיר את עמדתו, מהלך שמאוד לא היה אהוב, בלשון המעטה, על פרקליטות המדינה. אבל זה קרה למגינת ליבם של היושבים ברחוב סלאח א-דין. ואני ממש לא מבין מה, למעשה, מבקשים "הפקידים" לומר לנו: שרק על פיהם יישק דבר?
איך בכלל יכול להיות שליועץ המשפטי לממשלה מותר לסרב לייצג שר בפני ערכאה משפטית? הוא הרי לא מתבקש להגן על הפרת חוק, אלא רק על שיקול דעתו של השר בפרשה מסוימת. שיקול דעת שהוא במסגרת תפקידו של השר כנבחר ציבור. אז מה הבעיה?
אינני מכיר מקרה דומה בכל מקום אחר בעולם. תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה להביע את דעתו. אולם, משזו לא מתקבלת הוא חייב לייצג את מבחר הציבור. זאת חובתו - וממנה אין הוא יכול לסגת. אבל מה שמרגיז עוד הרבה יותר הוא ההסבר של מנדלבליט. הטענה שלו, בסיבוב החדש, היא שהחלטת השר איננה סבירה בעיניו. וזה כבר ממש גובל באנרכיה. הרי אין הוא חלק מרשות רביעית כלשהי שלה יש מעמד מיוחד בחוק. הדין מכיר רק בשלוש רשויות ובאיזון הנחוץ ביניהן - ולא ברשות אחרת שכוחה עולה, כביכול, על זה של כל הרשויות האחרות.
ואני שואל עד להיכן עוד יתדרדר השיח הזה בין הדרג הנבחר לבין הדרג הפקידותי. מה איכפת לי מה חושב היועץ - ולמה מה שבעיני השר סביר ובעיניו לא סביר לא צריך להיות מובא כהלכה בפני השופטים בבית המשפט העליון.
אני זוכר, אגב, פרשה דומה. ב"פרשת פנחסי" שבה הייתי מעורב, לא אהבו בפרקליטות המדינה את עמדתו של
יצחק רבין.
דורית ביניש ו
נילי ארד ייצגו את עמדתו בלשון רפה - אבל הן לא התנערו מן החובה לייצג את ראש הממשלה.
ייתכן שהן היו נוהגות אחרת אם מושגים כמו "סבירות" ו"מידתיות" כבר היו חלק מן הלקסיקון המשפטי שאותו הנהיג
אהרן ברק אחרי כמה שנים. ואולי, האיפוק היה מכתיב להן לנהוג בכל מקרה כמתחייב בדין. אלה היו שנים שבהן טרם נכפתה עלינו הרפורמה החוקתית המכלה כל חלקה טובה.
כך או אחרת, המושג "סבירות" פשוט הפך בידי הדרג הפקידותי למכשיר לסיכול מעשיו של הדרג הנבחר. הרי אין שום דבר לא סביר בהחלטה של אופיר אקוניס. הוא אינו רוצה שמי שתומכת בסרבנות אידיאולוגית תייצג את ישראל. היועץ לא מסכים - וזה צריך לעניין את הציבור כקליפת השום. הציבור לא בחר ביועץ בקלפי אלא בשר אקוניס - וזה מה שחשוב.
אינני יודע כיצד עוד להביע את סלידתי מן ההתנהגות של פרקליטות המדינה. היא מתנהגת כאילו שהמדינה שייכת לה. אין עליה כל פיקוח ולכן היא נוהגת כפי שהיא נוהגת. אגב, בגיבוי מלא של בית הדין הגבוה לצדק. כתבי אישום מוגשים ללא כל בקרה. המשטרה משמשת כזרועה הארוכה - ובמערכת המשפט אין פוצה פה ומצפצף. "מכרזים תפורים" מבטיחים את המשכיות השיטה של חבר מביא חבר - ובדרך הזאת כולנו הופכים למי שנתונים בסד של מערכת מפלצתית.
צריך רק לגרד מעט מהטיח שמכסה את המשרדים במקומות האלה כדי להבין בעובש הרב השורר שם. יכולתי להביא, כמובן, אין ספור דוגמאות. אבל מה שעורר אותי לחזור וללעוס את מה שאני אומר כבר שנים, היא ההתנהגות האלימה - כן, כן, של היועץ המשפטי ושל פרקליט המדינה - בפרשת יעל אמיתי. אסור להם להעמיד את שיקול דעת במקום זה של השר הנבחר. אחרת הם הופכים, למעשה, לשליטים הלא-נבחרים של המערכת השלטונית.
ועל כך צריך להזדעק.