כרמון - "מושב הקשישים" שלא שרד

סיפורו של מושב כרמון מתחיל ב-1950 במחנה העולים בפרדס חנה. במחנה התגוררה באותן שנים קבוצת עולים מבוגרים יוצאי רומניה בגיל 70-50 (שנחשבו אז קשישים) שלא היה במה להעסיק אותם. העולים המבוגרים טענו שברומניה עבדו בכרמים ובתעשיית היין ובענפי חקלאות אחרים ואינם רוצים לחיות על חסדי מחנה העולים.

הם פנו לתנועת המושבים ולסוכנות היהודית בבקשה שיאשרו להם הקמת ישוב חקלאי, מעין כפר כורמים שיעסוק בין השאר בגידול גפנים ובייצור ושיווק יין. השמועה על יסוד המושב פשטה במחנה העולים בפרדס חנה וכמה מיושבי המחנה ביקשו להצטרף.

בתחילת 1952 התבשרו אנשי קבוצת העולים על-ידי הגורמים המיישבים כי אושר להם להתיישב באדמות הנטושות של הכפר הערבי ג'וליס (ליד צומת הודיה) במטרה לשקם את הכרמים הנטושים והעזובים שם ולפתח שם משק יין ומשק חקלאי. מדי כמה שבועות הגיעו חלק מהעולים לשטח האדמה המיועד להקמת המושב סיירו בשטח, מיששו את הגפנים בכרמים שהערבים נטשו ועקבו מקרוב אחר עבודות התשתית להקמת המושב החדש.

ביום שלישי 30 בספטמבר 1952, י"א בתשרי תשי"ג, יום לאחר יום כיפורים, בשעות הצהרים, עלו מתיישבי המושב החדש על הקרקע. הם הביאו איתם את מטלטליהם והחלו להתארגן במושב החדש. בערבו של היום נערך במקום טקס עליה לקרקע בהשתתפות נציגי מוסדות ההתיישבות וחברי ישובים מיישובי האזור, ונולד ישוב חדש ושם נקבע לו "כפר הכורמים".

הייתה זו אולי אחת הפעמים הראשונות בתולדות ההתיישבות בארץ שמוקם ישוב שכולו, או כמעט כולו, מורכב מחברים מבוגרים בני 50 עד 70 ואף יותר. הסוכנות היהודית הקצתה להקמת המושב כ-300,000 לירות והמושב הוקם על משבצת קרקע של 1,500 דונם.

הונח קו מים ארעי והמקום גודר. בתחילה הוקמו אוהלים וכעבור כחודש עברו המתיישבים לצריפים שהם הקימו במו ידיהם. היו אלה צריפים בגודל כ-40 מ"ר. הצריף הכיל חדר ומטבחון קטן. שירותים ומקלחת היו מחוץ לצריף. כמו-כן הוקמו מבני ציבור. ראשון מבני הציבור במושב היה מבנה צרכנייה שהופעלה על-ידי "המשביר המרכזי" ומכרה מוצרים בסיסים.

בהמשך הוקמו בית כנסת שהכיל ארון קודש ובו שני ספרי תורה, ומרפאה אליה הגיעה פעם בשבוע אחות מאשקלון. במקרים רפואים דחופים פונו תושבים בעגלה עם סוס למרפאה בקיבוץ נגבה הסמוך. כמו-כן הוקם במושב מקלט ששימש גם כמחסן נשק. על-פי דיווח העיתונות דאז, באמצע שנות החמישים התגוררו במושב כרמון 115 תושבים, מתוכם 12 ילדים. במאי 1953 כשנה לאחר הקמת הישוב שונה שמו בהחלטת ועדת השמות הממשלתית מכפר הכורמים לכרמון.

בהתחלה עיבדו תושבי כרמון את הכרמים הנטושים והעזובים של הכפר הערבי הנטוש ג'וליס. שטח הכרמים הסתכם בכ-800 דונם. פוטנציאל היבול שלהם הוערך בכ-100 טון ענבים, אולם בתום השנה הראשונה למושב התברר כי הכרמים הניבו יבול של 28 טון בלבד הראויים לשיווק, שליש מהכמות הפוטנציאלית של הכרם.

בהמשך ניטעו כרמים נוספים, ואף הוחל להקים במקום במבנה ערבי נטוש יקב קטן במטרה למכור תוצרתו בארץ. אולם משרד המסחר והתעשיה העמיד תנאים והגבלות למתן רישיון יצור ליקב ונדרשה השקעה כספית גדולה לעמוד בתנאים אלה ולתושבי המושב לא היה את הכסף הדרוש לשם כך.

בהמשך נשתלו מטעים, הוקמו גני ירק והוקצה למושב פרדס בשטח 450 דונם נושא פרי. עיבוד האדמה נעשה בעזרת מספר סוסים שניתנו על-ידי הסוכנות היהודית ונמסר כי הסוכנות לא אישרה תקציב לטרקטורים.

ליד בתיהם הקימו חברי המושב משקי עזר קטנים בהם גידלו תרנגולות, צאן וגינות ירק. עם הקמת המושב נראה כי למושב צפוי עתיד מבטיח למרות הקשיים, אולם תוך זמן קצר כבר בשנותיו הראשונות נקלע המושב להפסדים ולחובות ותושביו אף הגיעו לפת לחם. היו פעמים שחברת "מקורות" ניתקה זרם את המים למושב בשל חובות כספיים.

התושבים האשימו את מוסדות וגופי ההתיישבות כי ההדרכה שניתנה לישוב לא הייתה מספקת ו"צולעת". עוד טענו המתיישבים כי החלו בחריש אדמה לזריעת 200 דונם תירס אולם הזרעים לא הגיעו בזמן, ולא הגיעו כלים לזריעה ולבסוף התירס נזרע באיחור וכתוצאה מכך היה היבול היה דל וגרם להפסדים.

עם השנים המצב הכלכלי של מושב כרמון לא השתפר ואף החמיר. נוצרו מתחים והאשמות הדדיות בין חברי המושב ומספר חברים החליטו לעזוב. ב-1960 החליטה הסוכנות היהודית על סגירת הישוב. הסוכנות פיצתה כל משפחה שעזבה בכ-5,000 לירות ומחיקת חובות. בתחילת 1961 נותרו במקום רק כ-10 משפחות שהמשיכו לעבד את הקרקע וסירבו להתפנות.

ביולי 1961 עזבו 5 משפחות, ובנובמבר אותה שנה עזבו כבר כל התושבים את המקום. התושבים העוזבים התפזרו ברחבי הארץ. המבוגרים שבהם שוכנו בסיוע הסוכנות בבתי אבות של מלבן. כל המבנים בשטח נהרסו (למעט המקלט) ובמקום ניטע פרדס. ב-1963 קדחה חברת לפידות נפט קידוחים סמוך למושב וקראה לקידוחים כרמון 1 וכרמון 2 ע"ש הישוב.

בשנת 1973 הוקם במקום אתר אשפה אזורי, אתר סילוק פסולת - אס"פ כרמון, שפעל עד לשנת 1995 ופונה בלחץ תושבי האזור שטענו כי הוא מהווה מפגע סביבתי. ליד אדמות המושב ניטע יער שנקרא "יער כרמון" על שם המושב. זו למעשה חורשת עצים הכוללת אתרי מורשת ובריכת חורף.

עברתי על דיווחי העיתונות דאז אודות מושב כרמון. הנה כמה שמות הקשורים במושב שנזכרים בדיווחים אלה. אלדאר פריד שהיה בשנותיו הראשונות של המושב כבר בן למעלה מ-70 והיה "המנהל המקצועי של כפר הכורמים". דמות נוספת מרתקת ביותר המוזכרת בעיתונות בהקשר למושב כרמון הוא הרב אברהם שרייבר. בעיתון הבוקר (19 במאי 1953) מסופר כי בין אנשי מושב כרמון נמצא אברהם שרייבר, בנו של כומר רוסי שהתגייר בגיל 17 נשא אישה יהודייה והתגוררו ברומניה נולדו להם 8 ילדים וכולם נרצחו בשואה.

אברהם התמסר ללימודי תורת היהדות והגיע על-פי דיווח העיתון לדרגת ידע גבוה ביהדות והוסמך לרבנות. לצד פעילותו בעבודה בכרם ובחקלאות במושב היה מעין רב הישוב בהתנדבות הוא נתן שירותי דת בהתנדבות שימש כשליח ציבור בבית הכנסת ויעץ בענייני דת שונים. דמות נוספת בולטת בחיי המושב כרמון היה ליאון פרידמן שהוגדר בעיתונות דאז "הרוח החיה מאחרי הקמת המושב".

סביר להניח שהיו דמויות בולטות נוספות בתולדות המושב. היה ראוי שבוגרי או צאצאי בני המושב שפעל כאמור במשך כ-10 שנים, היו מתכנסים מעלים זיכרונות מספרים על המושב, על מייסדיו, חבריו ועל הווי החיים בו. כמעט ולא מצאתי צילומים של המושב. יש מעט מידע היסטורי אודות מושב ייחודי זה.

מאשקה ליטבק חברת קיבוץ נגבה, הממוקם לא הרחק מהמקום בו שכן מושב כרמון, זוכרת כילדה את המושב. היא מספרת לי: כשהיינו ילדים בכיתות ג' ד', אולי כיתה ה' בקיבוץ נגבה באמצע שנות החמישים לערך, היינו יוצאים פעם בשבוע לטייל בטבע בסביבה ומגיעים למושב כרמון.

מה שאני זוכרת ויש לי זיכרון טוב שהיה זה מושב קטן עם בתי סוכנות. אני זוכרת שהתושבים עמדו בחלון והסתכלו עלינו. המורה שלנו זיכרונה לברכה פפה שטיין ידעה ודיברה אידיש והם היו מדברים איתה אידיש. אני זוכרת שתמיד שהם דיברו איתה, במיוחד הנשים, היו להם דמעות בעיניים ואנחנו כילדים לא הבנו למה. ופפה שטיין הייתה מספרת לנו שהם ניצולי שואה וכמה הם סבלו ואיבדו בני משפחה וכו' וכו'.

יש המייחסים כישלונו הכלכלי של המושב לגילם המבוגר של מתיישביו, אולם נראה כי הסיבות האמתיות נעוצות בחוסר גב כלכלי ואי גיבוי ותמיכה מספקת מצד הגורמים המיישבים. ייתכן שבקרב הגורמים והמוסדות המיישבים היו שיחלו שהמושב יתפרק וייעזב ואדמותיו ומכסות המים שלו יעברו לישובים סמוכים.

כתבתי לא מעט על ישובים שלא שרדו וברבים מהם אתה מוצא שגופי ההתיישבות לא תמיד תמכו ונתנו להם גב כלכלי ראוי. ייתכן שהדבר נעשה בלחץ ישובים שמסביב שחמדו את הקרקעות ומכסות המים. האם גם לגבי מושב כרמון הייתה חמדנות נד"לנית מצד יישובים אחרים שלטשו עינים לאדמות המושב או מכסות המים שלו? קשה לתת על כך תשובה מוחלטת.