בשקט בשקט, מתחת לרדאר, צפוי להתקיים ביום שלישי הקרוב הדיון הכי גורלי לעתידה של מדינת ישראל - ואיש לא יודע. שום עיתון לא פרסם, שום כתבה לא הופיעה. שום דיון רציני לא נערך. כולם שותקים. ששש.... אל תתעסקי איתן, ממליץ לי איש יחסי ציבור בכיר אחד. יש להן לובי! כולם מפחדים מהן. כולם שותקים. וביום שלישי דיון.
הכל נשמע תמים כל כך: ידיעה תמימה שבקושי פורסמה: "בהרכב מורחב בראשות הנשיאה חיות: בג"ץ ידון בשבוע הבא בשאלה "מדוע לא יוקם גוף שינהל את הכותל המערבי באופן שייצג את כל הזרמים השונים ביהדות, כולל ייצוג משמעותי לנשים", וזאת בעקבות עתירה שהגישה 'התנועה ליהדות מתקדמת' בנושא".
המקום הקדוש הזה, שכל יהודי עם נשמה יהודית, מרגיש כלפיו פינה חמה בלב. המקום היקר הזה, שאליו אנו באים בעתות שמחה ובעתות כאב. שאליו אנו באים לחגוג בר מצוות, אך גם לבכות ולבקש עזרה. המקום הזה שנמצא בתוך הנשמה של כולנו. המקום הזה נמצא בסכנה, ואיש לא מדבר על זה בכלל.
כולנו אוהבים את הכותל. כולנו באים אל הכותל כמו בן אהוב שחוזר אל אבא שלו. תמיד יש מקום לכולנו, תמיד כולנו מתקבלים בברכה, ודווקא בזמנים שבהם הכותל מלא, הקדושה אפילו חזקה יותר, השמחה רבה עוד יותר, כמו אוסף של בנים אהובים, אלפים ורבבות, שבאים כולם ביחד אל אבא הגדול של כולנו. כל אחד עם בגדיו, עם אישיותו, עם הבוץ שדבק בסוליותיו - וכולם מתקבלים באהבה גדולה.
בואו, אהובים שלי, בואו אלי כולכם, מכל ארצות תבל, מכל הגלויות בהם הייתם, מכל מה שעברתם, מה שחוויתם, כולכם אהובים, כולכם בנים יקרים שלי, כולכם מבורכים וכולכם רצויים, בואו ילדים אהובים. בואו הביתה. כל חגיגת בר מצווה, כל קבוצה שבאה להצטלם, כל קבוצת בית ספר וכל קבוצת חיילים, כולם אהובים, כולם יקרים, כולם מוסיפים נופך אהוב, מרגש, של הקשר של כולנו למקום הקדוש והנאצל הזה, וככל שרבים הם הבאים, כך רבה היא ההתרגשות.
באהבה גדולה
והאירועים ההמוניים הללו, ההתקהלויות הקדושות הללו, הסליחות בערב ראש השנה, ברכת הכהנים בחול המועד, מהווים כולם אבן משיכה להמוני המוני יהודים יקרים. אנשים, נשים וטף, מכל הסגנונות, מכל הצבעים, מכל הארץ ומכל העולם, באים ומתקבצים אל הבית שבו שיכן ה' את שמו. אל מקום השראת שכינה. אל מקום שיש בו קדושה אדירה. אל מקום אליו חלמנו להגיע כבר אלפיים שנה, חלמנו, התפללנו, זעקנו, בירכנו, כמהנו - אל מקום בו אנו באים וחולמים על הגאולה השלמה - - - והנה אנחנו כאן.
"איך בין דא" אומרת אישה מבוגרת צדיקה, שחזרה הנה אחרי שמונים שנה של עינוי ברוסיה הסובייטית. "ירוסלם! ירוסלם!" מתרגשת ובוכה אישה צדיקה אחרת, שחזרה הנה מגלות של אלפי שנים באתיופיה. "הנה הכותל! הנה הכותל"! קוראים בהתרגשות ילדים מגלות אמריקה, מתקרבים, נוגעים באבנים, מגלגלים מילים של אהבה. "יש לך עט לכתוב פתק"? שואלת בחורה ישראלית שנולדה פה. "אני רוצה להשאיר בכותל פתק. יש לך אולי גם דף"?
וכולנו באים לכאן, אל הכותל. באים באהבה גדולה, באים בשמחה, באים בכאב, באים ומתרפקים בבית שלנו, בבית של כולנו, בבית שהוא משאב משותף של כולם, ויש בו מקום לכולם, וכשכולם באים, השמחה היא רבה, וההתרגשות רבה עוד יותר, כמו משפחה אחת גדולה שמגיעה למקום אחד. וכולם חוגגים ביחד, וכולם שמחים ביחד - כי כולנו משפחה גדולה אחת, עם אחד, משפחה אחת, בנים לאבות ולאימהות הקדושים, משפחת עם ישראל.
והמקום הקדוש הזה, מקום שאלפיים שנה ביטא את התקווה לעתיד טוב יותר, גם היום הוא מבטא את התקווה לעתיד עוד יותר טוב. עתיד שבו קיר הדמעות הזה יהיה אבן הפינה לבניין אדיר ומפואר, בניין בית המקדש השלישי. מקום ממנו ניכנס כולנו פנימה אל הקודש, כמו בנים אבודים שחוזרים אל אבא, ונזכה להקריב, ולנסח ולהקטיר את אישי ישראל, בקדושה ובטהרה ובשמחה ובאהבה, ונשתף את הקב"ה בכל הרבדים של חיינו, וננשום אוויר פסגות של גאולה שלמה, ונגיע אל היעד, במהרה בימינו אמן.
ובתוך הפסטורליות הזו, של השמחה, של האהבה, של התקווה, ובתוך המהות האמיתית הזו, היקרה הזו, המאחדת כל כך, ירושלים של זהב ושל קדושה ושל אופי, נכנס פתאום גורם זר, מפלג, מסכסך. גורם שמגיע עם מימון שמן של גורמים זרים מחו"ל, והגורם הזה בא ובכל הכח מנסה להרוס ולפגוע בכל הקדושה היקרה הזאת. וכולם שותקים. כולם לא יודעים על כך כלום. גם אני לא ידעתי. גם אני חשבתי פעם ש"נשות הכותל" זו קבוצה של נשים קצת מבולבלות, קצת ליצניות, שמחפשות קצת "צומי" במקום הלא נכון, כמו ילד קטן, נו, אז מה? עד שחקרתי זאת.
פגיעה ברגשות
עד שבאתי ושאלתי אותן: הרי המקום הזה, הכותל, הוא שריד בית המקדש, ולמה אתן באות ומחוללות בו שנאת חינם, שגורמת לעיכוב בגאולה השלמה שלנו? וקיבלתי תשובה: אנחנו לא מחכות לבית המקדש. מה, את רוצה לעשות ברביקיו? אל הדבר הכי קדוש שלנו, הכי טהור, הכי פנימי שלנו, מתייחסות בצורה בזויה, כאילו היה "ברביקיו". באות אל ביתו של האדון השם, אל שריד בית מקדשו, לומר לו שאין הן רוצות לשמוע לו. שאין הן רוצות בעבודתו. איך?
ואחר כך עברתי על התוכן שמופיע בחוברות שלהן. הן לקחו את הברכות היקרות שלנו, ברכות שתוקנו על-ידי אנשי כנסת הגדולה: אישים גדולים שהיו נביאים, שקפצו לתוך כבשן של אש ולתוך גוב אריות, שעבדו את השם במסירות נפש, שדיברו עם השם, ששמעו את דבריו, והקבוצה הזו לקחה את הנוסחים המקודשים שלנו, ואת הברכות היקרות האלו שתוקנו על-ידי אנשי כנסת הגדולה, ופשוט דרכה עליהן, ורמסה אותן, ומעכה את המטבעות של הברכות. והפכה את התפילה לאוסף של ברכות לבטלה. לא התאים להן להתפלל בנוסח היהודי. לא התאים להן להאמין. לא התאים להן לקוות לטוב - רק התאים להן למרוד.
מקום טהור, מקום קדוש, מקום של אחדות, של אהבה, של קדושה, וקבוצה שמצהירה שהיא לא מאמינה בקדושתו (בפייסבוק שלהן הן הצהירו, ב-1.1.20, ש"המושג קדושת הכותל הומצא על-ידי הרבנות הראשית") - באה ומחללת ופוגעת בדבר שהיא כלל לא מאמינה בו ולא מבינה בו כלל. אבל קדושה היא מושג שחשוב לכל כך הרבה אנשים נשים וטף, לכל כך הרבה מיליונים. למה לחלל אותה? למה להמציא "מנהג חדש" של חילול קודש? של פגיעה ברגשות? מה לעשות "אנטי"? למה לחלל? למה להרוס? למה לפגוע?
ועכשיו, החבורה הזו, הפוגענית, הכל כך פוגענית, באה, ובחסות "אבירי הצדק והיושר", רוצה לנכס לעצמה את קביעת הכללים במקום הקדוש הזה? וביום שלישי הזה מתקיים דיון בבג"ץ: נשות הקבוצה הזו, יחד עם תומכיהן הרפורמים, רוצות לקבל שליטה על מקום שבכלל אינו קדוש על-פי שיטתם. שבכלל אין הם מאמינים בקדושתו. לפגוע בצניעות. לפגוע בקדושה. לפגוע באמונה. לפגוע באווירה המיוחדת של המקום. לפגוע באהבה הגדולה של כולנו - - -
אל תשחקו באש, אני זועקת!
אני זועקת - והן שוב מתפוצצות מצחוק.
אני זועקת - והן לועגות.
אני זועקת - והן ממשיכות בשלהן. להרוס, לנתוץ, לפגע, לפגוע.
אבל איך אפשר לעשות דיון כזה בכלל?
איך אפשר לרצות לחתוך בבשר החי של מקום קדוש כל כך?
דיון על הנשמה
איך אפשר לרצות לתת נתחים ממנו לגורמים כל כך זרים, כל כך עוינים, כל כך שונאים, כל כך פוגענים? גורמים שוליים, אולי אחוז מהאוכלוסייה, שעיניהם צרה בקדושה הזו של המקום הקדוש הזה? ואיך אפשר לעשות דיון על זה בכלל? דיון על מכירת הקדושה שלנו תמורת בצע כסף ושלמונים של מתבוללים מהתפוצות? דיון על מתן שליטה בכותל לגורמים שפוגעים בקדושתו ונלחמים נגד קדושתו? מישהו פה עושה דיון על הנשמה שלנו - איך אפשר לשתוק? ואם נשתוק, שום דבר לא יחלוף לבד. בית המשפט העליון לא יידע עד כמה הדברים האלו חיוניים לנו. השופטים לא יבינו עד כמה מדובר בציפור נפשנו. איש לא יקלוט עד כמה מדובר ב"העתק הדבק" מתקופת המתיוונים.
והרי רוב העם שלנו, רוב מוחלט של העם, קשור אל הכותל ואוהב את הכותל ואוהב את קדושתו! מיליונים מיליונים של בית ישראל מגיעים אליו לשמחות, לאירועים, לברכת כהנים, לאירועי הסליחות... וכולם אהובים וכולם אוהבים וכולם רצויים וכולם בנים למקום! וכאן קומץ, קומץ קטן, מנדט אחד אולי, מנסה, דרך תעלולים משפטיים ובריונות מאסיבית ושלמונים ירוקים של מתבוללים מהתפוצות, לקבוע עובדות בשטח, להרוס את הקדושה, להשמיד את המשאב הרוחני המקודש שלנו וכולם פוחדים להגיב - - - והאם לזה ייקרה "דמוקרטיה"?
אם אנחנו אוהבים את הכותל, מוכרחים כולנו להתעורר. אם אין אנו רוצים שהמקום הכי קדוש שלנו, מקום של קדושה ושל רחמים, ייפול חלילה שדוד לידיים שפוגעות בקדושתו, אסור לנו להמשיך ולהתעלם ממה שקורה כאן, בלב של כולנו. אם אין אנו רוצים לאבד את התקווה, לאבד את התפילה, לאבד את הרחמים - מוכרחים כולנו להתעורר, ולעורר, ולזעוק, ולהאבק על הנקודה הכי קדושה, הכי יקרה, הכי משותפת, הכי מאחדת של כולנו - נקודה שקומץ פוגעני מאיים לפגוע בה.
אסור לנו לשתוק. אסור לנו לעמוד רופסים מול חילול הקודש. אסור לעמוד מנגד כאשר גורמים עוינים מאיימים להרוס את קדושת המקום הקדוש שלנו. יש לנו הרבה ערכים, אך הכותל יש בו סמליות מיוחדת. סמליות של קדושה שמאחדת את כולם. קדושה שאסור לפגוע בה. ואותו ערב רב, אותה קבוצה קטנה של נשים שבאות ופוגענות ונהנות לפגוע תמורת בצע כסף והנאה מכאב של אחרים, מתבקשות למצוא לעצמן תעסוקה אחרת ופרנסה אחרת, והבית שלנו יישמר בקדושתו.
כי זה הבית שלנו, וכולנו אוהבים אותו, וכולנו רוצים אותו בקדושתו, והבית שלנו אינו למכירה, ואנחנו, כולנו ביחד, יכולים להתגייס ולהציל את הבית שלנו, בעזרת השם יתברך, שאוהב אותנו כל כך.
