|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
אסירי כלא שאטה [צילום: הנס פיין/לע"מ]
|
|
|
מרד ובריחת אסירי כלא שאטה [1958]
|
|
פרשת בריחת ששת אסירי כלא גלבוע מזכירה אירוע מרד ובריחת אסירים שהתרחש לפני 63 בכלא שאטה הממוקם בסמוך לכלא גלבוע ושכונה לימים "מרד שאטה" ● להלן סיפורו של אירוע זה
|
|
ב-31 ביולי 1958 התרחש בכלא שאטה שבעמק חרוד מרד ובריחת אסירים הידוע בכינויו "מרד שאטה" הנחשב למרד האסירים החמור והנועז ביותר שהתרחש בארץ מאז קום המדינה. אסירים ביטחוניים השתלטו על בית הכלא ועל מחסן הנשק שבו. במהלך המרד הצליחו להימלט בחסות החשיכה 66 אסירים, רובם חצו את הגבול לשטח ירדן ולא נתפסו עד היום. במרד נהרגו שני סוהרים ו-11 אסירים. האירוע הסעיר בזמנו את מדינה ישראל הצעירה שזה לא מכבר מלאו לה עשור, ונציב שירות בתי הסוהר ומפקדים וסוהרים בכלא הודחו מתפקידיהם.
רקע כללי ל"מרד שאטה"
בית כלא שטה שוכן ליד קיבוץ בית השיטה. הוא נפתח ב-1953 במצודת טגארט ששימשה כתחנת משטרה והוקמה ב-1940 על-ידי שלטונות המנדט הבריטי על שרידי חאן עותמאני.
ערב "מרד שאטה" במחצית 1958, היו בבית כלא שאטה כ-190 אסירים. רובם היו אסירים ערבים ורק מיעוט קטן מהם היו אסירים יהודים. רוב האסירים שנכלאו בו נשפטו לתקופות מאסר ממושכות, לרבות מאסרי עולם בגין עבירות שוד, חבלה ורצח. רבים מהם היו אנשי פדאיון, מרגלים ומסתננים שחדרו מירדן ומצרים ונתפסו על-ידי צה"ל.
על שמירתם הופקדו, כך מספרים, פחות מ-20 סוהרים - מספר קטן יחסית נוכח פוטנציאל הסיכון מאסירים מסוג זה, שבהרבה מקרים "אין להם מה להפסיד". מידי ערב רוב הסוהרים שבו לבתיהם ובשעות הלילה נותרו לשמור על האסירים מספר קטן ביותר של סוהרים. רוב הסוהרים לא תורגלו והתאמנו בצורה ראויה כיצד לפעול בשעת התפרצות מרד אסירים או בעת ניסיון אסירים לברוח, למרות שמדובר ב"אסירים מסוכנים".
האסירים בכלא שטה בשנות ה-50 באופן כללי זכו לתנאים סבירים יחסית. הם היו מועסקים במחצבה סמוכה ובעבודות אחרות בכלא ומחוצה לו. גם תנאי האוכל היו סבירים יחסית. בין הסוהרים המעטים שהופקדו על שמירת בית כלא שאטה לבין הסוהרים החלו להתפתח יחסי קירבה ולעיתים אף חברות. לעיתים נחצו הגבולות המותרים ביחסי אסיר-סוהר. היו אסירים שהייתה להם גישה די חופשית לחדרי מנהלה ולחדרי סוהרים. מעדויות עולה כי לא פעם התבקשו אסירים לצחצח נעליים של סוהרים או לגהץ בגדי סוהרים או אפילו לגהץ את בגדי נשותיהם של הסוהרים.
"העיתונאי" המצרי - ממתכני המרד
במהלך שנת 1958 נכלא בבית הכלא שאטה "עיתונאי" מצרי בשם אחמד עלי עותמן (עוסמן). הוא הגיע לישראל מאנגליה לאחר שביקש מהנציגים הישראלים שם לערוך ביקור בארץ ובקשתו אושרה. בשהותו בארץ לן במלון דן בתל אביב, ויצר קשר עם עיתונאים. תוך שהותו בארץ התברר כי הוא עוסק בריגול. הוא נאסר ונכלא במעצר מנהלי בכלא שאטה. בכלא הוא כונה "האינטליגנט", "העיתונאי".
עותמן היה מנהיג טבעי שהאסירים סרו למרותו, איש כריזמטי בעל כושר ביטוי, אינטלקטואל שידע שפות רבות. הוא זכה ביחס מיוחד ובתנאים מיוחדים גם מצד שלטונות הכלא. עותמן, על-פי הערכה, היה "הרוח החיה" מאחורי מרד האסירים בכלא שאטה. הוא הגיע לכלא חודש וחצי לפני פרוץ מרד האסירים והיה המתכנן והמארגן הראשי שלו. עותמן שיתף בסוד תוכנית הבריחה קומץ אסירים בלבד. הם עקבו, למדו וידעו את נקודות החולשה והתורפה של בית הכלא והחלו לתכנן לפרטי פרטים מרד אסירים בכלא ובריחת אסירים המונית.
תיאור מרד האסירים
יום חמישי 31 ביולי 1958 בבית הכלא שאטה, החל כיום שיגרתי. האסירים קמו כרגיל בשעה 5:30 בבוקר. כעבור שעה וחצי של תגלחת וארוחת בוקר יצאו לעבודה. חלק במחצבה סמוכה לבית הכלא, וחלק בסנדלריה, במסגרייה ובגן הירק, בתוך שטח בית הסוהר. איש מלבד אולי קומץ ממתכנני מרד האסירים לא שיער, מן הסתם, כי בערבו של היום יהפוך בית הכלא לשדה קרב וקטל. בערב יום ה' 31 ביולי 1958 בסביבות השעה 6 בערב לאחר ארוחת הערב יצאו האסירים מהתאים לטיול היומי בחצר הפנימית.
כרבע שעה לאחר מכן, בסביבות השעה 18:15, מישהו פתח את דלת הברזל של החצר הפנימית ומיד עם פתיחתה, וכנראה על-פי אות מוסכם, שעטו לעבר הדלת הפנימית קבוצת אסירים ובראשם "העיתונאי" מוחמד עותמאן והמרגל עיסא אל בטאט, כשהם נושאים בידיהם לפידים, מוטות ברזל וקרשים. את הלפידים הכינו מגזרי עץ וקרעי כותנה שנטבלו בנפט. שני הסוהרים ההמומים והמופתעים שהיו בחצר הפנימית התקשו לעצור באותה עת את האסירים הנמלטים. כמה מהאסירים הגיעו לחדר היומנאי שהיה בסמוך לשער החצר הפנימית, ניפצו לרסיסים את מכשיר האלחוט ואת מכשיר הטלפון וקרעו את חוטיו. זאת כנראה עשו כדי למנוע הזעקת עזרה.
רצח היומנאי יגר והסוהר שבח
האסירים הבורחים התנפלו עם מוטות ופטיש על היומנאי אלכסנדר יגר שהגיע לחדרו ואחר כך ירו בו למוות. חברו סמל יוסף שבח שהגיע למקום לשמע היריות וההמולה נורה ונהרג גם הוא. כמה מהאסירים פרצו למחסן הנשק בכלא ושלפו ממנו כלי נשק רבים: רובים, אקדחים, מקלעי ברן ותת מקלע "עוזי" וכדורים. הם ניגשו במהירות לכמה תאי כליאה, ירו במנעולי התאים ושחררו את האסירים שהיו כלואים בהם. בעת המרד היו בכלא כחמישה מאנשי שירות בית הסוהר: שני סוהרים שהיו בחצר הפנימית, היומנאי שישב בחדרו, קצין תורן ונהג תורן. חלק מהסוהרים בבית הכלא נסו על נפשם והתחבאו או שהיו בהלם וחסרי אונים. יצוין שחלק מהאסירים ידע לתפעל נשק שכן רבים מהם היו כאמור אנשי פדאיון, מסתננים, רוצחים ושודדים שהשתמשו בעברם בנשק.
|
|
|
|
|
אסירי כלא שאטה [צילום: הנס פיין/לע"מ]
|
|
|
עשרות אסירים קפצו מעל החומה ונמלטו
האסירים הבורחים הציבו קרשים וסולמות מאולתרים שנמצאו בסמוך לחומה והחלו לטפס ולעבור את החומה במהירות ומשם קפצו מחוץ לחומה תוך שחלקם נשרטים, נפצעים ונחבלים מגדר התיל שנמתחה על החומה ומהקפיצה מגובה של כמה מטרים. היה אסיר שאצבעותיו נקטעו ונשארו על הגדר מגואלות בדם. יצוין כי באתר הכלא בוצעו באותה עת עבודות בינוי והקמת אגף חדש. בעבודות אלה הועסקו אסירים בכלא שמן הסתם ידעו היכן נמצאים חומרי וכלי עבודה, כמו קרשים ופטישים, מוטות ברזל ועוד. לא מן הנמנע ששמרו והחביאו אותם כאמצעי עזר לבריחה מהכלא.
גיבור האירוע יעקב מרחבי
גיבור האירוע היה יעקב מרחבי, אסיר יהודי בכלא שאטה שעבד כאחראי פחחיית הכלא. מרחבי יוצא תימן בן 29 שנידון למות בשנת 1953 בגין רצח אביו, שהומר במאסר עולם לאחר שהכנסת ביטלה את עונש המוות, סיפר לעיתונאים כי הבחין באסיר ערבי הפותח את שער החצר הפנימית ומתוכה יוצאים 4 - 5 אנשים כשבידיהם לפידים בוערים. ראשון יצא המרגל עיסא אל בטאט, ואחריו הגיע 'העיתונאי' אחמד עותמן. מרחבי סיפר לעיתונאים כי היכה בראשו של עותמן במוט ברזל, הפילו ארצה ופצעו.
מרחבי לא הסתפק בכך. הוא גילה אזרחות טובה, עבר את החומה יחד עם האסירים הנמלטים, עצר מכונית בכביש מול בית כלא וביקש מנהג לקחתו לתחנת משטרה הקרובה בית שאן. מרחבי הגיע לתחנת משטרת בית שאן והודיע כי התבצע מרד אסירים. כוח משטרה מתחנת בית שאן יצא מיד לבית הסוהר והקיף את החומה. למקום הגיעו שוטרים מתחנות משטרה נוספות וכן כוחות משמר הגבול וצבא.
כמו-כן הגיעו למקום בדהרה ברכב קבוצת חברי קיבוצים מהסביבה - מעין חרוד, מבית השיטה ועוד, חלקם מצוידים בנשק.
השתלטות כוחות הביטחון על הכלא
בסביבות השעה 8 בערב הקיפו את בית הכלא כמה מאות שוטרים ואנשי צבא וקראו ברמקולים לאסירים להשליך את הנשק ולהיכנע. סמוך לשעה 11 בלילה נכנסה שריונית מצוידת בתת מקלע דרך השער הראשי של חומת הכלא. הכוח הפורץ השתלט חיש מהר על הכלא. נערכו סריקות בכל רחבי הכלא והתגלו גופות שני הסוהרים שנרצחו, יוסף שבח ואלכסנדר יגר וכן גופות 11 אסירים. כמו-כן התגלו מספר פצועים הן מקרב הסוהרים והן מקרב האסירים. המקום דמה לזירת קרב, שולחנות הפוכים ותרמילי כדורים בכל פינה. בין הגופות שנמצאו גופתו של עיסא אל בטאט ממארגני המרד, ולא רחוק ממנו שכב פצוע המארגן הראשי של המרד - ה"עיתונאי" אחמד עותמן. הפצועים הועברו לבית החולים בעפולה והגופות זוהו והועברו ברכבי משטרה.
האסירים שנותרו בבית הכלא נראו מפוחדים. כמה מהם מיהרו לומר "אני לא ברחתי". מבדיקה ראשונית התברר כי מתוך 190 אסירים שהיו בכלא ערב המרד נשארו בכלא ולא ברחו, או שלא הצליחו לברוח, 108 אסירים. זמן קצר לאחר השתלטות הכוחות על בית הסוהר החלו סריקות בשדות ובקיבוצים סביב בית הכלא והאזור במטרה ללכוד את האסירים הנמלטים שחלקם היו מצוידים בנשק אותו שדדו מבית הסוהר. בחיפושים והסריקות השתתפו כוחות צבא ומשטרה, אנשי משמר הגבול, גששים וכלבי גישוש והתגלו כ-14 אסירים נמלטים. חברי המשקים בסביבה שיצאו למחרת בבוקר לעבודה התבקשו לקחת נשק ולגלות ערנות.
66 אסירים ואולי אף יותר הצליחו להימלט, רובם חצו הגבול לירדן, לג'נין ועוד. לפי המידע, הבורחים מהכלא התקבלו בצהלות שמחה בג'נין בליל בריחתם. רוב האסירים לא נתפסו עד היום.
ביום שישי 8 באוגוסט 1958 הועברו באישון לילה גופות ארבעה מאסירי כלא שאטה לירדן דרך מעבר מנדלבאום. זאת לבקשת בני משפחותיהם.
הלווית הסוהרים
שני הסוהרים שנהרגו - סמל יוסף שבח מרמת גן ורב סוהר אלכסנדר ייגר מחולון הובאו לקבורה בטקס צבאי מלא בבית העלמין בקריית שאול והם קבורים זה ליד זה.
יוסף שבח נולד במצריים ב-1927 עלה לישראל בשנת 1949, התגייס בינואר 1951 לשירות בתי הסוהר והתגורר ברמת גן. אלכסנדר יגר נולד בצ'כיה ב-1923. עלה לארץ ב-1947, התגייס בספטמבר 1949 לשירות בתי הסוהר. הותיר רעיה פנינה ושני ילדים צבי ורות.
מסקנות ועדת החקירה
ועדת חקירה שמינה שר המשפטים לבירור וחקר נסיבות מרד ובריחת אסירי כלא שאטה בראשותו של שופט קבעה במסקנותיה שנציב שב"ס דאז ד"ר צבי חרמון (על שמו כלא חרמון) "לא עמד באחריות הכללית המוטלת עליו" וכי למרות ששר המשטרה התריע בפניו על המצב הביטחוני הירוד בבתי הסוהר לא פעל לתיקון הליקויים. בעקבות מסקנות הדוח סיים ד"ר חרמון את תפקידו כנציב שירות בתי הסוהר. כמה מהסוהרים שהיו מעורבים בפרשת מרד שאטה פוטרו מהשירות לאחר מספר חודשים. בעקבות הפרשה הוגברו והוחמרו אמצעי האבטחה בכל בתי הסוהר.
משפטם של הנמלטים
נגד 15 הנמלטים מכלא שאטה שנתפסו על-ידי השוטרים בשטחים שבין בית הסוהר לגלבוע הוגשו כתבי אישום בשל בריחתם מהכלא. ביום שישי 17 ביולי 1959 גזר השופט סלונים בבית המשפט המחוזי בחיפה על רובם בגין בריחתם מהכלא 5 שנות מאסר. נגד מנהיג המרד עותמן הוגש כתב אישום גם באשמת רצח היומנאי אלכסנדר יגר, אך עותמן זוכה מאשמה זו מ"חוסר ראיות" והורשע בגין בריחה מהכלא ונדון ל-6 שנות מאסר. בחלוף 4 שנים למאסרו ביקש עותמן לנכות לו שליש ממאסרו אך ועדת השחרורים דחתה בקשתו. הוא שוחרר ב-1966 לאחר 9 שנות ישיבה בכלא הישראלי וחזר למצרים. ב-1994 בא לביקור בארץ ונפגש עם הסוהר יעקב גליק, ניצול שואה שהיה במשמרת בכלא שאטה בעת המרד ופוטר משירות בתי הסוהר בשל "מרד האסירים" שעותמן היה אחד ממארגניו.
סיפורו העצוב של יעקב מרחבי
גיבור פרשת מרד שאטה, האסיר יעקב מרחבי שגילה אזרחות טובה ואומץ לב קיבל חנינה מנשיא המדינה כאות הערכה על גבורתו בליל פריצת כלא שאטה. הוא שוחרר מהכלא בספטמבר 1958 ערב יום כיפור תשי"ט. אולם שלוש שנים לאחר שחרורו, ב-21 בדצמבר 1962, נפטר פתע בביתו שליד חיפה. המשפחה וחבריו היו המומים שכן מרחבי בן ה-32 נחשב אדם בריא מאד. בדיקת גופתו קבעה כי המוות היה טבעי. הלוויתו נערכה בבית העלמין בכפר אתא כשמאחורי ארונו צועדים בני משפחתו מכל רחבי הארץ.
|
|
| תאריך:
|
14/09/2021
|
|
|
עודכן:
|
14/09/2021
|
|
אלי אלון
|
|
מרד ובריחת אסירי כלא שאטה [1958]
|
|
רינה פירסטנברג, המכונה "האמא של הגבעטרון", הייתה ממייסדי להקת "גבעטרון" וניהלה את הלהקה בדרכה המיוחדת והמתמידה במשך יותר מארבעה עשורים. יש אומרים, כי לא מעט בזכותה ובשל היותה בעלת כושר אירגוני ו"אלופה ביחסי ציבור" הגיעה להקת הגבעטרון למה שהגיעה.
|
|
|
|
|
הלילה היו לי נדודי שינה שמא פגעתי במאן דהוא שכיניתי אותו בלהט הכתיבה טיפש במאמר שלי מאמש. אומנם לא התייחסתי לאף אדם באופן ספציפי, אלא למנהיגים באופן כללי, לתומכים במדיניות כזאת או אחרת, ומי אני שאכנה אותם טיפשים? אולי הם החכמים ואני הטיפש? מכיוון שאני ספקן מטבעי, כלפי כולם, כלפי השלטונות, כלפי הדיעות הרווחות בחברה, כלפי הדת ואלוהים, אבל בראש וראשונה כלפי עצמי, החלטתי לבדוק את סוגיית הטיפשות ולבדוק אם זאת אכן קללה או רק תיאור תכונה, כמו תמימות, טוב לב או רישעות. אבל לפני שניכנס לעובי הקורה, אם מישהו נפגע מכך בסוברו שהתכוונתי אליו כשדיברתי על הטיפשים, הריני מתנצל ומבקש ממנו מחילה, ערב יום הכיפורים, לא בגלל שרואה החשבון שם למעלה יטה בכך את הכף לחובתי וישלח אותי לגיהינום, אלא בגלל שמצפוני יציק לי עד קץ הימים אם פגעתי במישהו, ואני הרי מצפוני. אבל אולי עדיף מאידך להיות נחרץ ו"חד-משמעי", כמו רבים וטובים בקירבנו שקיבלו תשעה קבין של חוכמה, משוכנעים שהם הפילו את ביבי כי עמדו בכיכרות עם שלט "לך" והוא הלך, ומעולם לא יודו באף טעות שעשו.
|
|
|
|
|
בהיותי מורה צעירה, זכורה לי שיחה שנחרתה בליבי עם מורה שיצאה לגמלאות. המורה, שהייתה אישה מלאת מרץ וחיוניות, אמרה לי פעם ברגע של גילוי לב: "כשמזדקנים, רק הגוף מזדקן. הנשמה תמיד נשארת צעירה".
|
|
|
|
|
הטלטלה שחוללה בריחת המחבלים בחברה הישראלית ראויה להתבוננות. בהיסטריה אופיינית תיארו את האירוע כ"מחדל", בהנחה שאם כל האחראים בשטח היו ממלאים את תפקידם כראוי, על-פי אמות המידה המקצועיות הנדרשות והנהלים הקבועים, ה"מחדל" לא היה מתרחש.
|
|
|
|
|
המרדף של כוחות הביטחון אחרי 2 מחבלי הג'יהאד האיסלאמי שברחו כלא גלבוע נמשך, האופוריה הפלשתינית שהייתה לפני שבוע בעקבות בריחת 6 המחבלים מתחילה להתפוגג, המחדל הביטחוני בשב"ס היה גדול אך ההתעשתות המהירה של כוחות הביטחון ולכידת 4 מחבלים אחרי 5 ימי מרדף נחשבת להצלחה שניקבה חור בבלון הגאווה הפלשתיני, האוויר מתחיל אט אט לצאת החוצה והבלון מתרוקן, המציאות חזקה יותר.
|
|
|
|
|
