המשילות שוב נעקרה

"כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה:
כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ
כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדָּע
וֲאָנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה".

כשהמשורר נתן זך המנוח כתב את השיר היפה לפני ארבעים ושלוש שנים, הוא נסמך כמובן על הפסוק בחומש דברים, "כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן - כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת; כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר-תֵּדַע כִּי-לֹא-עֵץ מַאֲכָל הוּא - אֹתוֹ תַשְׁחִית, וְכָרָתָּ; וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל-הָעִיר אֲשֶׁר-הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה - עַד רִדְתָּהּ". פסוקים אלה הם אות ומופת למוסר היהודי הצרוף, המזוקק. בעתות מלחמה כבעתות שלום יש כללים וחוקים עלים יש לפעול.

ייאמר באופן ברור, ההכללה של האוכלוסייה הבדואית בנגב עושה עוול ואי צדק לכלל אוכלוסיית הבדואים בהם אזרחים הגונים, שומרי חוק ונורמטיביים. למרות זאת, בקרב הבדואים בנגב קיימת אוכלוסייה משמעותית מוסתת, אלימה, הכופרת בזכות קיומה של מדינת ישראל, הנאמנה לדגל הרשות הפלשתינית, המפרה ברגל גסה את החוק ופועלת בעבריינות כוללת, לא רק בפשעים ועבריינות מתריסה אלא ובעיקר בהשתלטות על אדמות מדינה ללא מורא ובעזות פנים.

אוכלוסייה שהטיפול בצרכיה לצד הטיפול בעבריינות הפושה בחלקיה הופקרו על-ידי ממשלות ישראל לדורותיהן. אינני יודע אם בני שבט אלאטרש בנגב שרים או מזמזמים את שירו של נתן זך, מה שכן ידוע הוא, יחסם לנטיעות של יהודים בארץ ישראל.

מדינת ישראל באמצעות הקרן הקיימת לישראל 'העזה' לטעת עצים באזור בו מתגוררים בני שבט של אלאטרש. עם הגעת הנוטעים החלה התקוממות אלימה החורגת ממחאה לגיטימית. מאות צעירים ובני כל הגילאים התפרעו, חסמו צירים, תקפו באבנים רכבי כוחות הביטחון, הציתו רכבים והמשטרה עצרה עשרות פורעים מקרב המתנגדים. ממשלת ישראל החליטה לא להיכנע להתפרעות ההמון והנטיעות בוצעו בחסות אנשי הביטחון.

מאבק כולל

יום למחרת ההתנגדות האלימה הופסקו הנטיעות בנגב. יש הטוענים כי הפסקת הנטיעות הייתה בשל האולטימטום של תנועת רע"ם והחשש מנפילת הממשלה בהיותם אבן הראשה של ממשלת ישראל ויש הטוענים כי ההפסקה הייתה חלק מתוכנית קק"ל. בשבט אלאטרש לא חיכו שהנטיעות יכו שורש, העוקרים יצאו בשמחה ובששון לעקור את הנטיעות כולן, לא הותירו נטיעה אחת. לאחר העקירה חרשו את האדמות עליהן מדינת ישראל נטעה נטיעות חדשות שנעקרו בעזות על-ידי אדוני הנגב.

פורע טרם נעצר על הפרת המשילות הבוטה, עבריין לא נחקר בגין ההשחתה, בריון לא הובל לתא מעצר על חרישת הקרקע, אדוני הארץ יושבים באוהליהם ובפחוניהם מלאי שביעות רצון ומבינים כי מדינת ישראל מרכינה ראשה מול העבריינים. הבדואים בנגב הבינו את מה שחלק מההנהגה הישראלית מסרבת בעקשנות להבין - המאבק על אדמות הנגב הוא חלק מהמאבק הכולל על המשילות במדינת ישראל, בארץ ישראל. על היות הנגב חלק ממדינת ישראל ולא שטח הפקר הנכבש חדשים לבקרים באופן שיטתי על-ידי גרורות הרשות הפלשתינית והחמאס.

מדינה ריבונית המכבדת עצמה, הייתה בו ביום העקירה עוצרת את האחראים לרמיסת המשילות, הייתה מבצעת אכיפה ביד ברזל ובאגרוף פלדה כלפי המערערים על זכותה של המדינה לטעת על אדמות המדינה. מדינה חפצת חיים הייתה נוטעת שוב את הנטיעות שנעקרו ואף הייתה מכפילה ומשלשת את הנטיעות, כשהמסר ברור - ידו של המעז לעקור נטוע תיגדע.

מדינת ישראל מתעלמת גם מחוק שהיא עצמה חקקה - חוק איסור נישואים בריבוי נשים, פוליגמיה. זהו לשון החוק: "איסור הפוליגמיה מעוגן בסעיף 176 לחוק העונשין, ולשונו נשוי הנושא אישה אחרת, ונשואה הנישאת לאיש אחר, דינם - מאסר חמש שנים". חוק אשר אינו נאכף באופן גורף בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב והמצב חמור ביותר בהתווסף הנתון המדאיג על זכות השיבה דה פאקטו בנישואים עם נשים וגברים מהרשות הפלשתינית.

עדיין לא מאוחר. מדינת ישראל חייבת להבהיר לשותפיה מסיעת רע"ם, אשר הנגב הוא בסיס הכוח שלהם, כי לא תאפשר לחציית הגבול והקווים האדומים וכי האירוע המכונן הזה חייבת להסתיים אחרת, רק בדרך אחת - לשתול את הנעקר ויותר בנגב, בכל הנגב, ולבוא חשבון עם הפורעים המערערים על ריבונותה של מדינת ישראל.