כיצד ללמד נכון את סיפורי השואה

היה זה ביום שישי, 1 ביוני 2007. השתתפתי בכנס של בני דור שני ליוצאי שואה. בכנס ראיתי אנשים רבים, חלקם מבוגרים ממני וחלקם צעירים. עם חלק מהם שוחחתי והם העידו שהם חולים בסוכרת, יש להם השמנה ביטנית, כולסטרול גבוה ויתר לחץ דם. בכנס הזה הכרתי את בת עירי, חולון, אישה חביבה בשם אניקה. אניקה ממוצא הונגרי. היה לה מבטא הונגרי קל, שכן היא נולדה שם, אך עלתה לארץ בגיל צעיר. גם לאניקה יש סוכרת. אניקה שמחה לשמוע שאני נומרולוג קבלי וכחובבת מיסטיקה ביקשה ממני מפה.

מספר חודשים לאחר מכן, הטלפון צלצל ואניקה הייתה על הקו. "מה שלומך"? היא שאלה. "תודה", השבתי, "ואת, מה שלומך? מה חדש אצלך"? "תשמע", היא אמרה, "סיפרתי לאימא שלי עליך והיא מאוד רוצה להכיר אותך. אימא מזמינה אותך לטעום מעוגת הדובוש ללא סוכר שהיא עושה". "עוגת דובוש"?, שאלתי, "וללא סוכר? זה טעים"? "להפליא", היא ענתה. "אשמח לבוא", קיבלתי את ההזמנה בשמחה.

אניקה קיבלה את פניי והכירה לי את אילונקה, אמה. ראיתי אישה נמוכת קומה, אך נמרצת מאד, זקופה זקופה, שיער בצבע דבש קלוע בצמה עבותה שהקיפה את ראשה. עיניים כחולות עזות מבע, פנים יפות ועצמות לחיים גבוהות. אילונקה לבשה חצאית צרה שהבליטה את מותניה ולמרות קומתה הקטנה וגילה המתקדם הייתה זקופה להפליא. על אמת ידה הימנית, יד שקופה ודקה היה מקועקע מספר בכחול. "תגידי, אילונקה", שאלתי. "מה עשית לפני המלחמה"? "אה...', היא חייכה, "הייתי מורה לבלט קלאסי והיה לי סטודיו גדול במרכז בודפשט ליד הדנובה, קרוב לגשר אליזבט. אתה מכיר"? "כן", השבתי, "הייתי בבודפשט, עיר יפה". "אני לא אחזור יותר לבודפשט", אמרה אילונקה, "גם לא לביקור, כולם שם אנטישמיים".

"בלט", אמרתי. "הממ... מעניין מאד. יש לאבא שלי קוזינה, היא הייתה כוריאוגרפית בזגרב וגם היא הייתה באושוויץ בירקנאו, עלתה לארץ והיא חיה בירושלים. למעשה היא די מפורסמת". "מה שמה"?, שאלה אילונקה. "אולי אני מכירה אותה". "קלרה לנדאו בונדי, אישה נאה היתה, גבוהה ותמירה". "בטח שאני מכירה אותה, עוד מאושוויץ", אמרה אילונקה. "מדהים, אז היא קוזינה של אבא שלך. תראה איזה עולם קטן". התה שהגישה אילונקה בסרוויס הונגרי יפהפה, הזכיר לי את סרוויס הרוזנטל של אימא שלי והעוגה הייתה נפלאה. כל כך טעימה. לא הרגשתי בכלל שהייתה ללא סוכר, לא התאפקתי ואכלתי שתי פרוסות. נפרדתי מאילונקה ואניקה בחיבוק חם וסיכמנו שנשמור על קשר.

לאחר כשנה וחצי לערך, בתחילת האביב של 2009 התקשרה אלי אניקה. זיהיתי אותה מיד לפי המבטא שלה. "אניקה"? שאלתי, "כן" היא השיבה, "זאת אני". "מה שלומך? מה חדש בחייך"? הוספתי ושאלתי. היא נאנחה "יש לנו, לאימא ולי בעיה גדולה מאוד אולי אתה תוכל לעזור לנו"? "בשמחה, אשמח לנסות לעזור. מה הבעיה"? "אז ככה. נישאתי בגיל מבוגר, לא היה לי קל ללדת ולכן יש לי רק בת אחת, אילנית. לפני שבוע היה להם בבית הספר שיעור על השואה. אימא ואני חיכינו הרבה זמן שהיא תלמד על השואה, כי אתה יודע... זהו נושא מאוד טעון אצלנו במשפחה". "אז מה קרה? למה את נשמעת לי כל כך מודאגת"? שאלתי,

מאיפה להתחיל

"כאשר אילנית שלי חזרה מבית הספר", היא המשיכה, "שאלתי אותה איך היה. מה למדת מהשיעור הכל כך חשוב על השואה שהתקיים היום? והיא ענתה שהיה משעמם... המורה נתנה רשימה של מקומות שבהם היו כל מיני מחנות, סיפרה שהרגו יהודים בכל מיני שיטות משונות של הריגה. שבעיקר השתמשו באיזה גז... לא זוכרת בדיוק... ואחר כך שרפו את הגופות ושככה השמידו ששה מיליון יהודים וזהו... סתם חזרה על עצמה... היא ציינה הרבה מספרים ותאריכים וכתבה על הלוח הרבה שמות מקומות שלא אמרו לי דבר. ממש לא הבנתי על מה כל הרעש וכל הבאלאגן, הרי הורגים אנשים במהלך כל ההיסטוריה, אז מה היה פה שונה? ואני עוד צריכה לכתוב על זה עבודה. לא יודעת בכלל מה לעשות, לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל לכתוב את העבודה הזו".

וכאן אילונקה, שהייתה אף היא על הקו, התערבה ואמרה "זה ממש מזעזע מה שלימדו את אילנית היום. ככה מלמדים בבית ספר יהודי בארץ ישראל? איזו בושה! איזה ביזיון! אסור לשכוח את מה שהיה וצריך לספר לכל העולם שכולם יזכרו ושדבר כזה אסור לו שיקרה שוב". ואילנית הנכדה היחידה שלי... אוי איזה בושה... מגיבה ככה? ממש התפלצתי, מה אני יכולה לעשות"?

"אתן מזכירה לי נשכחות", אמרתי להן. "כשאני הייתי בכיתה ז', גם אני קיבלתי לכתוב עבודה על השואה. חזרתי מבית הספר וסיפרתי לאימא שלי על העבודה שיש להכין. אימא שלי קפצה על רעיון כתיבת העבודה כשלל רב. סוף-סוף ישותפו בסיפוריה, לא רק אני, בנה היחיד אלא גם חברי לכיתה ומורתי. נסענו לירושלים ביום חורף קר, היא לקחה אותי באופן אישי למרתף השואה בהר ציון כאשר היא טורחת להסביר לי באריכות ובדקדקנות רבה כל מוצג ומוצג. הרי היא הייתה ייקית מאוסטריה, וכשמספרים, צריך לתת את כל הפרטים, עד תומם. כשחזרנו מירושלים, הוסעתי לחבר שלה משם שגר ברחוב ברנר בתל אביב. איש גבוה חמור סבר שגר בבית ישן בקומה גבוהה. במרפסת ביתו הייתה תיבה גדולה בה שמר לעדות גיליונות רבים של עיתון ה"דר שטירמר". המסתער. כעת הבנתי מדוע אימא טרחה ללמד אותי גרמנית מילדות.

נכון, אני מודה לה על לימוד הגרמנית שפתח אותי ללימוד שפות אירופיות נוספות. אך באותה עת יכולנו לקרוא ביחד עיתונים בגרמנית מהתקופה ההיא. אימא רצתה שאדע הכל על השואה, שלעולם לא אשכח ושאוכל להיות עד חי ולספר על מה שהיה שם, גם אחרי שהיא כבר לא תהיה. היא לא הבינה את המחיר האיום שידע זה גבה ממני. היא לא הבינה שהוכנסתי למצב של סטרס כבר בגיל ילדות מוקדם ולא הבינה כי בגלל הסיפורים החוזרים ונשנים שלה על הנאצים, הגסטאפו, האנשלוס והבריחה מאוסטריה, קיבלתי סוכרת בגיל 36 וכך חיי השתנו לעולמים".

"ואוו איזה סיפור" אומרת אניקה.

"ולגבי אילנית שלך", המשכתי, "אז דעי יקרה שיש מה לעשות. אבל על-מנת להנחות אותך ולבדוק את הסוגיה אני זקוק למספר נתונים על הבת שלך". "אין בעיה. מה אתה צריך"? ביקשתי את שמה הפרטי ושם המשפחה המלאים של אילנית וכן את תאריך הלידה. אילנית נולדה ב 12.7.1999. בבדיקה שערכתי גיליתי כי אילנית היא תלמידה מטיפוס 5. המספר 5 שייך למזל תאומים מיסוד האוויר. הלמידה הנכונה, מבחינתה, צריכה להיות מוחשית יותר, דרך הרבה חוויות כמו מופעים ומייצגים ועם הרבה דוגמאות. היא זקוקה לסביבת לימודים שיש בה מרחב (למשל, בחצר) או שינויים תכופים. במקביל, היא גם צריכה הפוגות ו/או הפסקות בין פרקי הלימוד.

טיפוס 4

בעודי חושב על נתוני הילדה עלה במוחי רעיון נוסף והחלטתי להתקשר לאניקה. "הי אניקה, מה שלומך"? "ככה... היא נאנחת, "מצאת משהו"? "אני חושב שכן, עם זאת אני צריך נתון נוסף. האם יש לך במקרה קשר עם המורה של בתך"? "כן, בטח", היא השיבה, "היא חברה שלי ואפילו גרה לא רחוק". "האם תוכלי לקבל עבורי את שמה המלא ואת תאריך לידתה"? שאלתי. "אין בעיה. תוך מספר דקות אני שואלת אותה וחוזרת אליך". בבדיקת נתוני המורה מצאתי שהמורה היא גברת הלומדת ו/או מלמדת ומספר המחשבות שלה הינו מטיפוס 4. המספר 4 שייך למזל בתולה מיסוד האדמה. מבחינת למידה והוראה זה אומר שהיא לומדת וגם מלמדת בתבניות מסודרות, המידע צריך להגיע אליה לפרטי פרטים, מעובד, מסודר ומקוטלג. ככה היא לומדת וככה היא גם מלמדת.

תורת הנומרולוגיה הקבלית מלמדת אותנו שיש קונפליקט קשה או דיסהרמוני בין 4 ל-5. כלומר אין כמעט סיכוי שמורה מסוג 4 תוכל ללמד ילדה כמו אילנית שהיא תלמידה מסוג 5. אילנית צריכה סביבת לימודים חווייתית ולא מרובעת ושיטתית. עם מידע זה התקשרתי לאניקה. "הי אניקה, יש לי תשובה לשאלתך". "כולי אוזן", אמרה אניקה ושקיקה בקולה. נשמתי נשימה עמוקה וסיפרתי. "מצאתי במחקר שעשיתי שיש 17 סוגי טיפוסים של תלמידים, שכל אחד מפנים מידע בצורה אחרת. אם מלמדים אותו לפי הדרך המתאימה לו ללמוד הרי שיצליח הרבה יותר. יפה, המורה של בתך לומדת ומלמדת בצורה מאוד מסודרת, יבשה, אפילו טכנית, אבל אילנית זקוקה ללמידה חווייתית". אניקה חשבה דקה ארוכה ואז שאלה", "אתה אומר למידה חווייתית, מה דעתך שאקח את אילנית ואפילו את אימא שלי ונסע כולנו ליד ושם בירושלים"? "רעיון מעולה", השבתי, "אפילו גאוני. ספרי לי כשתחזרו, איך היה".

אניקה החליטה לעשות מעשה. ביום שישי, שבו ממילא אין לימודים בבית הספר של הבת, היא לקחה את אילנית ואת אמה אילונקה, הסבתא ניצולת השואה, לסיור במוזאון השואה בירושלים. פתאום, אותם המספרים, המקומות והנתונים היבשים הופיעו בצורה של סיפורים אישיים, תמונות וצלילים. הילדה גם לא ישבה במקום אחד אלא עברה מחדר לחדר במוזאון וספגה מכל חדר את הייחודיות שבו - והחוויה נחרתה עמוק במוחה.

לאחר שהן חזרו מהסיור במוזאון, התקשרה אלי אניקה "אתה לא יודע מה היה ביד ושם", אמרה בהתרגשות, "עברנו מחדר לחדר. אילנית מאוד התרגשה ושאלה אותי המון שאלות. הסברתי לה ממה שידעתי וגם אימא שלי הוסיפה. השיא היה כאשר הגענו לתמונות ולקולות של אושוויץ. בעודנו מתבוננות בתמונות, קופצת אימא שלי בהתרגשות וקוראת לאילנית, בואי אילנית תראי, זה תמונה של הבלוק שהיינו, ככה זה היה בדיוק, היה נורא קר ולבשנו בגד דק מאד... והוסיפה מספורי המחנה. לפתע שמענו ברקע את שיר הפרטיזנים "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה...", אתה מכיר את השיר?

במקום לענות לאניקה התחלתי לפזם את השיר בעצמי ואניקה הצטרפה אלי... "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה, את אור היום הסתירו שמי העננה. זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא, ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה". "אימא שלי הצטרפה לשיר בקול רועד, וגם אני ואילנית הצטרפנו אליה, אימא פרצה בבכי ואנחנו אחריה, וכך עומדות היינו שם יחד שלושתנו מחובקות, שרות ודומעות".

לספר עוד ועוד

"ואיך הסתיים הביקור"? שאלתי, "בדרך חזרה, אילנית הייתה שקטה ומהורהרת", סיפרה אניקה, "פתאום היא אומרת לנו, אמא, סבתוש, יש לי רעיון אני אבל צריכה את שיתוף הפעולה שלך סבתוש". "כל מה שתבקשי מותקצ'ק שלי" השיבה אימא שלי. "אני לא אכתוב שום עבודה. ביום שצריך להגיש עבודה, את תבואי איתי לכתה סבתא, אני אראיין אותך ואשאל אותך שאלות ואת תספרי לכיתה ולמורה על החוויות שלך משם, מאושוויץ בירקנאו. ועכשיו כשנחזור הביתה, נשב ביחד ונכין ביחד את השאלות. במקום לכתוב סיפור, אנחנו נעביר אותם חוויה, מה את אומרת סבתוש"? "בסדר גמור אושר שלי, זה רעיון נפלא ומבורך", אמרה אילונקה ומחתה דמעה שככה פתאום התגלגלה לה על הלחי. "ספרי לי אניקה, מה קרה בכיתה", ביקשתי מאניקה והיא הבטיחה לעשות כן.

כעבור שבועיים אניקה ואילונקה על הקו, מספרות לי שאילנית קיבלה 100 על העבודה. "המורה והתלמידים מאוד התרגשו מהסיפורים שלי וזה נותן לי חשק לספר עוד ועוד על מה שהיה שם", אמרה אילונקה. "עכשיו, אני יכולה להיות רגועה. המשימה שלי, כמו של אימא שלך, שגם היא אמרה שחובה לספר לכולם, לא להפסיק לספר שאיש לא ישכח מתקיימת. אילנית אני אפילו חושבות להמשיך עם הסיפורים האלה לכיתות אחרות ולבתי ספר אחרים. עכשיו אילנית הנכדה שלי עברה לקדמת הבמה, היא נטלה אל לפיד הסיפור ומספרת אותו הלאה".

כאשר תכירו את סוד יכולת הלמידה של ילדכם, מהו טיפוס הלמידה המאפיין אותו, תבינו כיצד לפנות אליו, או אז תהיה ביניכם מערכת יחסים נכונה ואיכותית. כתוצאה מזה תקשורת טובה וילדכם יוכל להצליח ולשגשג בחייו ולהביא את יכולותיו למימוש מיטבי ומירבי.

להלן חלק מן התגובות שקיבלתי:

שלום שרון,

"כמורה ורכזת להיסטוריה, אני רואה בכך כלי מקצועי מועיל ביותר. חבל מאוד שלא היה קיים בזמני. היה חוסך לי רוגז וחוסר הצלחה עם תלמידים מסוימים. כמחנכת וכמורה חיפשתי בנרות דרך לעזור לי ולהורים להשיג אבחונים לשיפור יכולות הלמידה באזרחות ובהיסטוריה. כלי זה דורש מורים מוכשרים ובעלי מוטיבציה ובזמן האחרון יש מגמה להגדלת מספרם במערכת החינוך. שיטה זו עשויה לגרום למהפך במערכת החינוך הזועקת לעזרה. כוכב חדש הגיע למערכת החינוך. לכבוד הוא לי להמליץ בפני כל חברי המורים וכל מכרי. שאפו". (פאני להב, מורה בגמלאות)

שרון יקר,

"במערכת החינוך שולחים אותנו ההורים, לאבחון ב"ניצן", שאותו הם מכירים. הבעיה באבחונים אלה שהם דידאקטיים, ונמדדים רק על-פי היכולות. לא פעם צורת למידה ואבחון הרגש יכול לשפוך אור לנו ההורים ולתת כלים איך ליצור את התקשורת מול ילדנו, באיזה אופן לצייד אותם כדרך ללמידה מעשירה, כלי שיכול לחסוך הרבה זמן וכסף לנו ההורים. כלי חשוב שלו היה בידי, הייתי משתמשת בו בתבונה". (מזל כהן, מאמנת אישית).

שלום שרון,

"יש לי 3 בנים, כל אחד והאתגר שלו, אבל הכי כואב לי על הבן השני שלי, הסנדוויץ’. הוא בן 7, בכיתה ב’. ילד נדיר בחוכמתו ובגישתו, אך מופנם מאוד. שום דבר לא מעניין אותו חוץ מטלוויזיה ומחשב. הלימודים בבית הספר משעממים אותו, זנח את הקונג-פו, בו התעסק ומאוד הצליח במשך 3 שנים. לשום חוג הוא לא רצה ללכת השנה, עד שתחת לחץ מתון מצידי הוא בחר בחוג פיסול. עם הזמן הוא הדרדר בלימודים, היה מאוד מפוזר והסתיר ממני דברים. רק בחוג פיסול הוא היה ילד עם ביטחון עצמי, פתוח ויצירתי. פניתי למנחת הורים, עדיין נמצאים בייעוץ וליווי שלה, אבל משהו שם חסר. ואז בדיוק השקת את אבחון הסביבה הלימודית וקפצתי על המציאה. ידעתי שמה שהעין האנושית לא יכולה להבחין יעשו המספרים. וצדקתי. קיבלתי אבחון מלא וגדוש בפרטים. מעולם לא ראית את עידן, אבל הרגשתי שבילית איתו לא מעט זמן, כי היו באבחון דברים אותם רק אני כאימא יכולה לראות ולדעת".

"התחלתי לעבוד איתו על-פי ההמלצות שלך, בלי שהוא ידע דבר על האבחון. כעבור ימים ספורים התחלתי לחוש בשינויים. כמובן שזה לא קסם ויש עוד הרבה דברים לעבוד עליהם, אבל ברגע ששיניתי את הגישה שלי, בדיוק כפי שהמלצת, ראיתי גם שינוי אצלו. היום הוא מתקשר איתי, לא מחובר רק לטלוויזיה, מסכים לצאת לשחק בגינה עם אחיו הקטן, מראה לי שיעורים, לפעמים עושה את השיעורים בעצמו ומתייעץ איתי אם הוא מתקשה במשהו. קיבל 92 בחשבון, ואפילו הסכים להזמין חבר הביתה. והעיקר, אני רואה איך לאט-לאט חוזר הברק לעיניו. תודה רבה" (ענת פרידלנד).