רא"ל גדי איזנקוט מצטרף ל"מחנה הממלכתי"

ראשית לכל אנו מברכים את הפוליטיקאי החדש בברכת ברוך הבא. יש לקוות שבואו יחזיר לכנסת קצת היגיון, מחשבה עניינית, וגם מעט נימוסים, לשון נקיה וסילוק ההתבהמות אשר לה נתפסו לא מעטים מחברי הבית, נקווה שהצטרפותו תחזיר לבית המחוקקים מעט [ולוואי הרבה!] מכבודו האבוד. איזנקוט מצטייר כאיש מעשה, נבון דבר, נקי כפיים ובר לבב וחשוב לכולנו שיהיה בכנסת ופחות חשוב הוא באיזו מסגרת מפלגתית. הישגיו הצבאיים אינם צריכים ראיה ואנו בטוחים שגם הישגיו הפוליטיים ירבו.

כרגע דומה שהצטרפותו טרם חוללה רעידת אדמה במערכת ובסקרים, אולם יש לקוות שהשינוי לטובה יורגש גם יורגש. גדי איזנקוט החל דרכו הצבאית בחטיבת גולני, מהגיוס בטבריה [200 מ' מתחת לפני הים...] ועד לפיקוד על החטיבה [שכבשה שוב את החרמון, 2814 מ' מעל פני הים] עד לפיקוד על צה"ל ולא הסיר את הכומתה החומה גם כרמטכ"ל. גדי הוא הרמטכ"ל השני [לפחות] אשר צמח בגולני, אחרי רא"ל גבי אשכנזי, ואם בני גנץ וגדעון סער יזכירו זאת לבוגרי גולני לדורותיהם דומה שהדבר יביא מצביעים רבים, מאלו שהלכו אחריהם באש ובמים.

הנכון הוא שהצטרפותו לגנץ וסער מביכה פורשי ליכוד בְּפוֹעַל ובפוטנציה רבים אשר פרשו מהליכוד בשנות שלטונו של בנימין נתניהו, שהקיף עצמו באומרי-הן ממושמעים, גסי רוח, הצועקים לפי "דף מסרים" המוכתב מלמעלה ועוורים בכל המיוחס לעוותי ומעללי "המשפחה המלכותית". כאשר גנץ הקים את "כחול לבן" הם חשבו שמצאו בית, אחרים הצטרפו ל"ימינה" שאמורה הייתה להיות מימין לליכוד. אלא שהמצטרפים לגנץ חשו כאילו ירקו בפניהם כאשר אחרי כל ההשמצות והביזויים שספג הצטרף גנץ לממשלת נתניהו, באמונה תמימה שביבי ימלא את התחייבותו וִיפַנֶּה עבורו את כס ראש-הממשלה. תמימות כזו הדאיגה ומדאיגה גם כיום, הגם שגנץ מאז צבר ניסיון. הָאִמְרָה אומרת "אין חכם כבעל ניסיון", אך היא מוטעית, כי החכם האמיתי לומד מנסיונם של אחרים ומוזר הוא שגנץ לא ראה אז את כל השלדים הפוליטיים שביבי השאיר אחריו. ימניים סולדי-ביבי לא מצאו עוד מקומם תחת כנפי גנץ.

גדעון סער היה איש ליכוד, או ימין, מובהק. רבים שלא יכלו עוד לצעוד כעדר אחרי נתניהו תלו בו ובמפלגתו "תקוה חדשה" את תקוותיהם, כאותה אמרה "ללכת עם ולהרגיש בלי" לאמור: ללכת עם תורת הליכוד הוותיקה, בכבוד ובהדר נוסח זאב ז'בוטינסקי ויורשיו מנחם בגין ויצחק שמיר עליהם השלום, ולהרגיש בלי ביבי, נהנתנותו וצעקניו. למרבה הצער "ימינה" שנבנתה על יסודות, שלא לומר אנשים, רעועים לא הִוְותָּה פתרון לימניים סולדי ביבי. חיש מהר הסתבר שלחלק מחברי הכנסת ברשימה אין נאמנות לה או למנהיגיה ואיש אינו מבין מה מצאו נפתלי בנט ואילת שקד באותה עידית סילמן שֶׁהֶעֱלוּהַּ לגדולה, וצרפו את שיקלי שלא הכירוהו די. ימינה גם סבלה מהמשיכה המתמדת של שקד לביבי. מכל מקום, גם תומכי תקוה חדשה הופתעו כאשר סער איש הימין צירף את תקוותו החדשה לכחול לבן שהיא כאמור תנועת מרכז.

במצב שנוצר ציפו לאיזנקוט בזרועות פתוחות במספר רשימות. הוא יכול היה להצטרף ל"יש עתיד" שהקו שלה הוא מרכז עם נטייה שמאלה, והוא בחר להצטרף לכחול-לבן ו"תקוה חדשה", שבזכות גדעון סער הצטיירה כמפלגת מרכז עם נטייה קלה ימינה. אולם כבר בנאומי הפתיחה הצהירו שני הרמטכ"לים לשעבר שהם בעד שתי מדינות, לאמור מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל שמסתמא תיאלץ כנראה לשוב, בשינויים רבים או מעטים, לגבולותיה שלפני 1967. גדעון סער לא נאם בכינוס הרשימה החדשה בנושא שתי המדינות. נראה שאותם שלושה מנהיגים לא הפיקו לקח מ"ההינתקות". כלום מכל הימין שמחוץ לליכוד נותרו רק איתמר בן-גביר, אילת שקד, יועז הנדל וצביקה האוזר? האם הצטרפותו של איזנקוט תתרום דווקא לשמאל? תמיהה היא.

אגב: יש כבר המתבדחים שכאשר סוף-סוף נכנס מרוקאי "אָסְלִי" כמו איזנקוט לצמרת "הלבנה" ["ד.נ.א. לבן" בפי המדענית מירי רגב] של לפיד-גנץ-סער-בנט-שקד-הנדל הוא בא דווקא עם שם כל-כך אשכנזי... גדי איזנקוט - ברוך הבא ולוואי ושוכן מרומים יכוון דרכך למען הממלכה [ולא שוב למען המשפחה המלכותית].