הרהורים בעת מצוקה (18)

א) כבר יום קודם לפרסום של דובר צה"ל על נפילת עוד תשעה חיילים ב-8 בינואר, הידיעה רצה ברשתות. הייתה תקווה שמא אינה אמינה, אך בבוקר לדאבון הלב - נתאשרה. חושך בקצה המינהרה. רשימת השכול מתארכת מדי...
ב) יום המאה למלחמה ולחטופים האומללים. מי מהם בחיים, מי בייסורים? מה באמת נעשה לחילוצם? התקווה דועכת. את בית הדין הבינלאומי סיפור הנרצחים וסיפור החטופים - לא מעניין.
ג) 'חרבות ברזל' זה כמו המשך ל'קיר הברזל', ל'גשר הברזל' ל'קיבצו ברזל', כולם ביטויים לוחמניים הלקוחים מהמורשת הצבאית הרוויזיוניסטית.
ד) בישובי קו התפר בשרון האוויר צח, השדות ירוקים, הנוף יפהפה - אבל החשש מקנן בלב. מקימים שם גדר איתנה, אבל מי סומך על מכשול שכזה אחרי השבעה באוקטובר? ומניין הביטחון שאין נחפרות מינהרות מאזור קלקיליה לקצה כפר-סבא?
ה) פעם הייתה אמירה, כי איננו יודעים מי המדינה הערבית הראשונה שתחתום הסכם שלום עם ישראל, אבל יודעים מי תהיה השנייה. לבנון. זה לא קרה. בעל-כורחה היא נשלטת על-ידי ארגון טרור ענקי שעלול להמיט עליה חורבן, אם ימשיך להתגרות בישראל.
ו) כה אמר "ראש הממשלה" הפלשתיני: "היום כמו בכל יום מאז שנת 1948 ישראל היא המדינה הפושעת. היום אנחנו הקורבן כמו בכל יום מאז 1948. הילדים, הנשים והמבוגרים שלנו נרצחים בכוונה תחילה". כרגיל, דברי כזב והסתה. איננו מופתעים.
ז) אני רואה את כלי נשקם של החיילים, וחושב כמה הזדקנתי. אני מבין ברובה צ'כי וברובה 'אף. אן.', משנות הששים... לא פלא שאינני מגויס עתה (גם הגיל המתקדם בעוכריי).
ח) הרבה צעירים מסתובבים ברחובות העיר, כאילו אין מלחמה. מכל מיני סיבות אינם מגויסים. אינני שופט. אחד שיכל לא להתגייס, עזב הכל, עטה מדים, יצא לעזה ונפצע קשה. עידן עמדי נגע בלב כולנו, מייחלים להחלמתו המלאה והמהירה.
ט) דן חלוץ מדלג מאולפן לאולפן, ובפיו רק פזמון אחד. אנטי-ביבי. אם אין חידושים בפיו המטנף - מדוע הוא מוזמן שוב ושוב? איך אמר עידן עמדי טרם פציעתו הקשה? "אם אין לכם משהו מאחד לומר, תסתמו את הפה".
י) אי-אפשר להיות תמיד מקובע. אם אתה איש ימין - כלום זו סיבה להתנגד למינוי הראוי של השופט אהרן ברק לנציג ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג? לפחות שלא יפעיל שם אקטיביזם שיפוטי...
יא) עד מתי יחנכו זאב דגני ועוד כמה מנהלי בתי-ספר בתל אביב את תלמידיהם לתבוסתנות, לביזוי המסורת, בשם ה"דמוקרטיה"?
יב) היא הפסיקה לקרוא ספרים, אינה נוגעת בעיתונים, שקועה כל היום במכשיר הקטן, בחדשות, בהודעות הוואטסאפ וב...דאגות. מפעם לפעם בכי פורץ מעיניה. היא לא יחידה בתקופה כה קשה זו.