מי אחראי למחדל

יש כמה מישורים בהם נבחנת אחריות לאסונות. המישור הציבורי, המישור המשפטי, המישור האישי ועוד. אני דווקא רוצה לבחון את האחריות במישור הקולקטיבי - מה בחברה הישראלית הביא למחדל. ואני רוצה להאמין שאם כל אחד מאיתנו ייצא מנקודת הנחה ודאית שגם לו חלק בעסק הביש הזה, נוכל לצאת ממנו יותר בקלות, וזאת בלי כל קשר לאחריות ציבורית/משפטית/אישית שתוטל על-ידי גופי החקירה והביקורת.

לדעתי אם נבין את מרכיב אחריותנו הקולקטיבית נסיק אולי שגם היום אנו חושפים עצמנו יתר על המידה למחדלים דומים.

הפקרת הדרום

עם ישראל הפקיר את הדרום לפני 7 באוקטובר. שנים על גבי שנים העיירה שדרות חיה תחת איום טילים ורקטות, ולא אזרנו עוז להסיר את האיום הזה עד אשר התפתח למפלצת של 7 באוקטובר. הכסף הקטרי לחמאס זרם, הנחת ההרתעה המשוללת כל יסוד שלטה, ראש עיריית שדרות צעק, ואנחנו חגגנו.

וישמן ישורון

כולנו, כמעט כאיש אחד, כולל מנהיגים מדיניים וביטחוניים, הסקנו שהאיומים מגבולותינו הם מינוריים, שאנו יכולים לפנות את הזמן לחיות את החיים, את הפוליטיקה הובלנו לפוליטיקה של יריבויות אישיות לא מהותיות לציבור הכללי וכול אזרח הצטרף לתזמורת בצורת אחרת כאשר המטרה המשותפת, מטרת קיום בית לאומי לעם היהודי, נדחקה לקרן זווית לא בשל חוסר חשיבותה אלא בשל ההנחה שהיא כבר מונחת בכיס ואפשר להקדיש את המשאבים לנושאים אחרים.

החלטות פזיזות של השלטון

לשלטון יש זכות ואף חובה לסלול את דרכו לפי אמונתו כל עוד הוא שומר על מסגרות החוק. רצון של שלטון לבצע רפורמות הוא מבורך בדרך כלל, אך הוא חייב להתבצע באחריות. בואו ניקח לדוגמה את המהפך הכלכלי של 1977, בזמן ממשלת בגין הראשונה, אשר בעקבותיו נוצרה אינפלציה מדממת למשך שנים, נגרם קושי גדול לציבור ונזק עצום לכלכלה.

האם מטרות ה"מהפך" היו רעות? חלילה, הייתה חובה להוציא את המדינה ממצב של משק סגור וקפוא למשק חופשי ופורח, אך היו שגיאות בולטות בדרך, בסוף זה הצליח אך המחיר היה כבד מנשוא.

אותו דבר עם הרפורמה/מהפיכה משפטית/משטרית. למובילי המהלך שר המשפטים ויו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת קצרה הדרך, מה שנראה מכאן זה ניסיון מתנשא ושחצני לומר: אנחנו נבחרנו אנחנו נקבע, תקפצו לנו. גם המתנגדים למהלך פעלו יותר כמו בקמפיין פרסומי מאשר בדיון נוקב על חובה לאזן את היבטי המשפט בישראל ואת השפעתם המאוד אינטנסיבית על חיינו, חובת איזון אשר רבים באופוזיציה שותפים לה.

העוצמה העודפת של בתי המשפט והיעוץ המשפטי לממשלה

בית המשפט העליון הולך יותר ויותר לקצה כאילו אנו בשבדיה או בשוויץ. האבות המייסדים, הקוסמים, שמגר וברק סללו דרך המתאימה להם. הם עוד שמרו על גבולות, אך יורשיהם, שוליות הקוסמים, איבדו לאורך השנים יותר ויותר את הפרופורציות. בפועל יושבים כמה אנשים במגדל שן בירושלים, וקובעים לנו את אורחות חיינו. מי שמוציא את דברם לפועל, היועצת המשפטית לממשלה, יותר צדיקה מהאפיפיור, נוקטת בשיטה של ייקוב הדין את ההר במקום בשיטה הכרחית במדינה דמוקרטית הנלחמת עדיין של חייה, של "דין" ו"הר" החיים זה בצד זה בלי לחורר זה את זה.

זה מורכב, זה מסובך, מחייב אנשים מאוד מוכשרים, מנוסים, עם אינטליגנציה מרובה ואינטליגנציה רגשית מיוחדת, אך מה אנו נאמר אם יו"ר ועדת האיתור של היועץ המשפטית לממשלה, נשיא בית המשפט העליון בדימוס (גרוניס), לא ראה בה מועמדת ראויה לתפקיד, והיא זכתה דווקא לתמיכתם של שני קולות פוליטיים או פוליטיים לשעבר בוועדה (מרידור והאוזר)?

החלטות פזיזות של בכירי מילואים

בשנת 2023 נשבר טאבו, טאבו האומר שבשירות לא נוגעים, טאבו האומר שהשירות הוא מחוץ למשחק הציבורי/פוליטי. יש בעיות בשירות, יש משתמטים מהשירות, אך מי שמחליט להצטרף, ודאי אם הוא מתקדם בשירות ונעשה קצין או נגד בכיר או בעל תפקיד חשוב, לא יורק לבאר ממנה הוא שותה. זו הייתה אקסיומה מוחלטת לאורך השנים.

הטאבו הזה נשבר כאמור בשנת 2023, כי כמה מחוללי רוע משני הצדדים, הביאו קבוצת אנשים מאוד מאוד חיוביים, ששמים נפשם בכפם מאז אוקטובר, אל מעבר לקו שלא נחצה אף פעם, וראוי היה שלא ייחצה מעולם ולעולם.

איך כל זה נראה מבחוץ

בואו נשים עצמנו במוחו החולה אך המאוד חד של יחיא סינוואר. הוא יודע בדיוק את פערי הכוחות בינו לביננו, הוא יודע בדיוק את סיכוייו מולנו, יש לו סבלנות אין קץ ולכן האסטרטגיה היא אסטרטגיה של: הרדמה והטעיה, צבירת כוח ואיתור הזדמנות להירשם בספרי ההיסטוריה של המאבק המזוין לחיסולו של הפולש היהודי.

סינוואר הרדים אותנו והטעה אותנו כדבעי, צבר כוח, ואת ההזדמנות הוא קיבל מאיתנו על מגש של כסף כי הפקרנו את הדרום. כי ישורון השמין ובמקום לבעוט במחבלים הוא בעט בעצמו. כי השלטון איבד את הקשר עם המציאות בה אנו חיים ופעל בשיטה שאיננה מתאימה לסכנות האורבות לנו, כי מערכת המשפט נתקה עצמה ממציאות חיינו, ובעזרת היועצת המשפטית לממשלה הביאה את החברה בישראל לספי קיצון, כי אנשי מילואים רבים ובכירים איבדו את הקשר עם המציאות, ופעלו בשיטה שאיננה מותאמת לסכנות שמעבר לפינה.

ומהי המסקנה

את המסקנות האופרטיביות לגבי אחריות ישירה למחדלים יסיקו ועדות החקירה, יסיק מבקר המדינה, אך אנו, כל אחד מאתנו, בין אם אנו בשלטון או בצבא ובין אם אנו סתם אזרחים, יאמר לעצמו ולסביבתו, שמה שמוביל לכאלה מצבים הם היבריס, שאננות, הנחה שהגענו אל המנוחה והנחלה, הנחה שניתן לפלג את הציבור בנושאים מאוד שנויים במחלוקת באבחת חרב, בין אם מדובר בממשלה, בין אם מדובר במערכת המשפט, ובין אם מדובר באנשי מילואים.

ואם סברנו שהמלחמה והקורבנות ריפאו את כל אלה אנו טועים. לו היינו נרפאים היינו רואים חזית אזרחית/מדינית/משפטית/ציבורית חברית נחושה ורחבה, ממש כפי שאנו רואים חזית צבאית חברית נחושה ורחבה.