הזוועות של המלחמה

"המלחמה איומה... לא רק בגלל האלימות שבה אלא גם בשל העדר התחשבות זדונית בחיים עצמם" - ממכתבו של סָמָל ב"וורמאכט".

מקריות או מה שנקרא "יד הגורל" מזָמנים לי לעתים ספר של עלילת סיפורת, תיעוד או מתח שנוגעים בהיבט זה או אחר במלחמת העולם השנייה ובשואה. גם אם האירועים עצמם מוכרים לי, אני תמיד מוצא בהם זווית חדשה. כאילו ההיסטוריה שאותה אני מכיר כילד, כנער וכמבוגר, היא איזה עץ עתיק שהצמיח עלים חדשים שעליהם אני לומד במרום שנותיי. זה מרתק אך לעתים מזעזע.

זה מה שקרה במהלך הקריאה של ספרה של יאנה פטקין "בטרם השחר הזוהר". Before the birightest dawn . הספר ראה אור ב-2020 .זאת עלילה היסטורית עטורת פרסים על משפחת פוגל האנגלו-גרמנית במלחמת העולם השנייה. אף שהתיאורים הם מסוגת הסיפורת, הם מבוססים על מחקר יסודי וקפדני של האירועים כפי שאכן היו, שזורים באפיזודות עוצרות נשימה ומרטיטות את הנפש.

חציה של המשפחה, לרבות האב, האם ושני אחים, נמצאים באנגליה, רובם בשרותי המודיעין הבריטיים. שני האחים האחד נמצא בגרמניה והשני בשטח הכבוש בפולין. הצעיר ביותר ווילמוט נמצא בקורפוס האפריקני של רומל לאחר שבקרב אל עלמיין נכתש בידי הבריטים. האח הגדול פאול משרת כרופא גרמני בבית חולים בגטו לודז'. זאת התקופה שבה שהינו אמי ואני בגטו זה.

לא זו בלבד שפאול, גם מטבעו וגם במסגרת התפקיד, משתדל חרף כל המגבלות הקשות לסייע לחולים, הוא גם נאלץ לחוות את הפינוי האכזרי של החולים ואת הרצח של חלקם בתוך בית החולים וצירוף חלקם לגירוש שכולל חמשת אלפים ילדים. היעד הוא גיא ההריגה בחֶלמנוֹ.

חלמנו הוא אתר מוות דו-תכליתי, וגם הוא מוכר לי. חלקו האחד הוא בור שבו מוטלות רבבות גופות, ביניהם משפחתי, לרבות אחיי הקטנים, אבי, סביי, דודיי ובני דודים, אשר הומתו בגז ציקלון בתוך משאיות המוות עם חיסול הגטו שלנו. הגוויות הובאו לחלמנו ושם הוטלו לתוך בור והועלו באש. החלק האחר של חלמנו הוא מעין "בירקנאאו" זוטא, אליו מובאים יהודים חיים שמתבקשים להתפשט ולהשאיר את כל התכשיטים שעל גופם בטרם הם נכנסים "למקלחות" שתפקידן כביכול לנקות אותם לקראת עבודתם העתידית ברייך הגרמני. בדיוק כמו בירקנאו אך בהיקף קטן. המקלחות הן, כידוע, צינורת גז מסוג ציקלון בֶּה שחונק את האדם תוך דקות.

כאמור, אף שידעתי על חלמנו ופרטים על הדרך שבה בוצעו הרציחות, יש בספר אלמנטים שלא הכרתי, בעיקר לגבי העדר כל גבול לאכזריות של האדם בדרך אל רצח קורבנותיו. במקרה זה של הגרמנים. ובהקשר זה כשמדובר בבני אדם - רוע נוראי זה מצוי בכול מקום, לרבות במקומותינו, וזה חל במידה זאת או אחרת גם על כולם ועלינו. זה מה שאנו, כיהודים ובעיקר כבני אדם, אמורים היינו ללמוד מן השואה ולא למדנו.

פאול נאלץ לחזות בכול התהליך הרצחני והמזוויע. כאן הוא חווה חוויה אשר כרופא וכאדם מעולם לא התנסה בה בשל האכזריות הנוראה של טלטול מאות חולים ואנשי צוות בצורה זוועתית לגירוש למחנה מוות. בעקבות חוויה זאת וסיוע לאי אלה פציינטים ואנשי צוות בבית החולים בלודז' וחשש סביר שהוא עצמו ייעצר, הוא מחליט להימלט אל המחתרת הפולנית.

בשלב מסוים כשהוא כבר חודשים במסגרת המחתרת הפולנית הוא מקבל מכתב דרך לונדון, שהגיע מאחיו הצעיר מן החזית של צפון אפריקה וכך כתב בין השאר: "איזו הוראה צבאית קובעת כי מקובל לירות ולהרוג אזרח בלתי חמוש כאשר לא נשקפת כל סכנה לחייל היורה. מדוע אמור הנשק להיות מכוון לילדים שאינם מסוגלים ללכת או להבין דבר כלשהו. המלחמה איומה יותר מכפי שאי פעם יכולתי להעלות בדימיוני, פאול אחי, ולא רק בגלל האלימות שבה אלא גם בשל העדר התחשבות זדונית בחיים עצמם. הם מוצאים את התינוק הצעיר ביותר, את הנכה, את הקשיש וכול אלה שמוסמנים בטלאי צהוב והורגים אותו ללא רחם. הכדורים שלנו מעולם לא מחטיאים את המטרות הנייחות הבלתי מוגנות שזועקות לרחמים, כאשר הם לא ביצעו שום פשע מלבד זה שהם נמצאים בשטח הכבוש. עוד גיליתי כי ססכוך זה אין לו דבר וחצי דבר שיש בו כדי לשפר את החיים של העם שלנו. אני רואה זאת עכשיו כמפגן גדול של אכזריות לשמה של אדם נגד אדם. לעתים למען איזה נחל או ביוב קפואים או למען שום דבר זולת הרצון של מנהיגינו"

אבל יש עוד היבט חשוב מאוד בהשקפת העולם של ווילמוט. חרף כל אלה הוא עדיין מאמין ברייך וב"פירר".לאמור חרף החוויות הקשות שחווה - הלאומיות הקיצונית עדיין מקננת בו ובנפשו.

די היה בקטע הזה כדי להטריד את מנוחתי. כי ראיתי את עזה ומאורותיה. המלחמה בעזה אינה שואה על-אף הקורבנות הרבים, וחיילי צה"ל, אף הגרועים שבהם, אינם נאצים, לא אֶס אֶס ולא ה"וורמאכט". אך בקוראי קטעים מן הספר - כל אותם אנשים חפים מפשע, לרבות אלפי הילדים שמצאו את מותם צצו ועלו במוחי, ושום הסבר רציונאלי ככול שיהיה לא הביא לי מרגוע. לא רק מן הצד של הקורבן אלא מצדנו שלנו, שיש בקרבנו אנשים שמלחמה היא לא רק אמצעי אלא תכלית, לאמור לחיות על החרב, או ליתר דיוק למות איתה. לא זאת לימדה אותנו לא השואה ולא הזוועות שהיהודים עברו באלפי שנות פזורה.

כמי שהשתתף במלחמת העצמאות וחווה את מערכות ישראל מאז, אני יודע כי לעתים, כהגדרת קלאוזוויץ, המלחמה היא הגנה ו "דרך אחרת להשיג את השלום" באין, בנסיבות מסויות, חלופה אחרת. אין חולקים שישראל לא יכלה לעבור על סדר היום לאחר זוועות 7 באוקטובר. אולם לעת הזאת כאשר הנסיבות השתנו באופן דרסטי, כל קורבן הוא מיותר.

תומס ג'פרסון מן האבות המייסדים של ארצות הברית אמר כי המלחמה המוצלחת ביותר לעתים נדירות מאוד מכסה על האובדן. המלחמה בעזה היא גם לא המלחמה המוצלחת ביותר. לאובדן בני אדם אין מחיר, נדהמתי בביקור האחרון בירושלים לפני ימים אחדים לראות שלטים שמשבחים את הגבורה של הנופלים. בוודאי שהם גיבורים אבל הם רצו לחיות.

לא הייתי מכנה את הציונות הדתית "כת של אוכלי מוות" כפי שצוטטה קצינת בריאות הנפש, אני אנגרט. אבל כן יש אצלנו קידוש פולחן המוות שיש בו כדי להאדיר את המוות, שהוא גם בניגוד גמור למה שהתורה מצווה עלינו "ובחרתם בחיים". וככה נאמר ב"דברים": "נתתי לפניך הברכה והקללה למען תחיה אתה וזרעך ובחרת בחיים". וכן "התורה היא עץ חיים למחזיקים בה" ועוד. וזאת "עיר האלוהים" שרבבות חרדים אינם משרתים בצה"ל. אבל הם מצדדים במלחמה. צמרמורת וזעם עוברות באדם.

נחמה פורתא מצאתי בסיום מכתב של פאול להוריו באמצעות איש קשר למודיעין בלודון. "קשה לי לראות כיצד מציאות זאת תשתנה. אבל רואה אני להבה קטנה מההבהבת כמו זאת של נר במרתף חשוך והשלהבת עולה ועולה ככול שאנו לוחמים ונחושים לעמוד מול הענקים ולנצח."

פול נפל במרד המחתרת הפולנית, מרד שצבא ברה"מ שעמד בשערי וורשה העדיף, בהוראת הרודן ורוצח ההמונים, סטאלין, שצבא הלאום שמטהו בלונדון יושמד כדי שהסוביטים עם הגדודים הפולנים שאומנו בברה"מ כקומוניסטים, הם שיכבשו את וורשה. וגם בעלות הברית, למרבה הבושה והפלצות, עמדו מנגד.אבל המשטר הנאצי הובס.