"אבו נפחא" בממשלת ישראל

המדינה בשפל חסר תקדים מאז מלחמת העצמאות. אומנם נתונה הייתה לסכנות גדולות, כמו במלחמת יום הכיפורים אך אז הייתה מלוכדת.

ההמנון שלנו, "התקוה" נושא במילותיו תקוווה גדולה ולכולנו תקוה בלב לימים טובים יותר אולם חייב אדם סביר שלא להתמסר לתקוות שווא ולהתעלם מהעובדות שהיו, ולהמנע מללמוד מנסיונו שלו ומניסיונם של אחרים - החכם עיניו בראשו ואסור לו להתעלם ממראה עיניו.

אכן מצבנו בכי רע. אנו לוחמים בשלוש או אפילו ארבע מלחמות מול אויב: אירן, חיזבאללה, חמאס, החות'ים ועתה גם ביו"ש. על המלחמה בחמאס מעיבה החרדה המתמדת לגורל החטופים.

המצב הפנימי נורא. העם משוסע. ראש הממשלה דבק בכיסאו ונאחז בקרנות המזבח, קרנות מזבח שאולי כבר נפלו מעוצמת ההאחזות המתמדת בהן. חברי הכנסת בקואליציה כמו השרים בממשלה מוסיפים לתמוך ברה"מ אף שהם רואים כיצד המדינה מתפוררת וכיצד הדמוקרטיה מקרטעת לקראת דיקטטור כי הם יודעים מה סיכוייהם לשוב ולהבחר לכנסת הבאה.

המשטרה כבר משרתת שר נלוז אחד ולא את כלל הציבור. עתה ניתנה לרה"מ הסמכות למנות את נציב שירות המדינה - פתח עצום למינוי חברי מרכז ומקורבים בלתי מתאימים לתפקידים להם ימונו, עת השיקול היחיד הוא נאמנותם למשפחת המלוכה, שכרגע מעסיקה בשירותה מספר גדול של עובדי מדינה.

הדבר מזכיר את מלחמת האזרחים צפון-דרום בארה"ב, כאשר בין מנהיגי הצפון, שלחם בין היתר לשחרור עבדים, היו עדיין כמה וכמה בעלי עבדים. חצי העם מוחה כנגד הממשלה וזועק לקיום בחירות.

אולם - אסור לבני גנץ לחזור על הטעות עת הפר הבטחתו שלא לשרת תחת מנהיגותו של נתניהו, הפר הבטחה זו, נִכְוָה ופרש מוכה וחבול. הדברים אמורים גם בגדי איזנקוט, בגדעון סער ששוב ממיקומו בסקרים מתחת לאחוז החסימה מצפה אולי לגדולות בממשלה זו.

בא הזמן לאחד את הכוחות, מגנץ, איזנקוט, אביגדור ליברמן, סער ועד העבודה והציונות הדתית השפויה ואפילו עם החרדים אם יסירו את ההתנגדות ללימודי ליבה ולשירות בצה"ל. אין זו עת לחזק ממשלה רקובה שבא מזמן הזמן לפרקה.

המצב מזכיר לי בלדה שנכתבה לא מכבר על "אבו נפחא" אותו דג רעיל המתנפח בכדי להרשים וגם כדי להרתיע את יריביו וננסה לצרפו בזה.