ובעת שנעמוד מלאי רטט, עטופים בטליתות מעל הראשים, קירות הלב רועדים, מי לא יירא מיום דין נורא, דממה, ההיכל ייפתח, שלושה ספרי תורה יובלו אל ההיכל, מונחים על התיבה והחזן ישהה רגע ארוך את הכניסה ליום הדין.
הנני העני ממעש, מהרהר באותן השניות בהן החזן מכין עצמו לרגע מלא ההוד, מהרהר ביום הכיפורים שעבר, ביום הכיפורים הבא וביום הכיפורים הזה. "כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי שלא בקיצו, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא, מי ישקט ומי יטרף", " ונתנה תוקף קדושת היום.
מביט סביבי, מציץ מתוך הנפש, מחפש את מי שנפלו במערכות, תר אחר פצועי הגוף והנפש, תר אחר החטופות והחטופים, תר אחר החשים זרים בעיר זרה בבית כנסת זר. עוד רגע החזן יחל בתפילת "כל נדרי". המחשבות נושאות אותי לקורות השנה האחרונה, למאות הנרצחים שרק רצו לרקוד, לשמוח, לאהוב ובבוקר אחד הפך ששונם ליגונם. נרצחו, נטבחו, נשרפו, נאנסו, בותרו ונחטפו. שדה הריקוד היה לשדה קטל, את האהבה שרפה השנאה, את הטוב כיסה הרוע, את האור דחק החושך.
המחשבות נושאות אותי לקורות השנה האחרונה, למאות האזרחים שיצאו מביתם, נושקים לרעיותיהם, לילדיהם, אוחזים בנשק. למאות שעזבו את בתי הכנסת ומיהרו להחליף את טלית השבת והחג במדים אזרחיים וצבאיים, את המחזור החליפו באקדח ורובה, את שירי שמחת תורה המירו בקולות הנחנקים בממ"דים, הצילו את אחיהם בסערת חוסר הוודאות עד כלות.
המחשבות נושאות אותי לקורות השנה האחרונה, למאות הלוחמים שיצאו להגנת המולדת, חלקם גם מבלי שהתבקשו. הסתערו בגבורה, נפלו כגיבורים בקרבות, היו פרק גבורה מזהיר בתולדות העם היהודי.
המחשבות נושאות אותי לקורות השנה האחרונה, להורים השכולים, לאחים ולאחיות, לאלמנות, ליתומות וליתומים, לסבתות ולסבים השכולים, לחברות ולחברים, לילד הקורא "קדיש" על מצבת אביו, לאב המתייפח בתוך טליתו בעת ברכת הכוהנים וידו נותרת באוויר, לאם המסתגרת בבית, ממאנת להינחם על בנה כי איננו. לאלמנה המסוככת על גוזליה, לחברה שכבר לא תצעד לחופה עם אהבת חייה, לפעוטה השואלת בכל פעם בכניסה לגן, את אימה "מתי אבא יבוא לקחת אותי מהגן"?
המחשבות נושאות אותי לקורות השנה האחרונה, לחטופים ולחטופות, יהודים, ערבים, זרים, הנמקים במנהרות אנשי התועבה, לפדויי השבי החיים והמתים, למשפחות, לאוהבים, לעם ישראל הנושא את החטופות והחטופים בכל אשר ילכו, על לוח ליבם, המתפלל ומייחל לשובם.
המחשבות נושאות אותי לקורות השנה האחרונה, לאלפי הפצועים בגוף ובנפש, שסאת ייסוריהם גדשה אך רוחם לא נפלה, המתמודדים בעוז ובגבורה, הערים בלילה וביום, הכואבים ונרפאים משברם, האוספים את רסיסי חייהם המפוזרים.
המחשבות נושאות אותי לקורות השנה האחרונה, לעשרות אלפי האזרחים שפונו מביתם, מצפון ומדרום, מהקיבוץ ומהכפר, מהעיר ומהמושב, שנאחזו בחיים גם אחרי הזוועות, האמינו ברוח האדם ועוד ישובו לבנות בתים, לטעת כרמים, לשבת לבטח תחת גפנם.
המחשבות נושאות אותי לקורות השנה האחרונה על הרוח היהודית-ישראלית שניעורה באחת, השליכה מעליה את שלמת המחלוקת והאיבה, ולבשה את גלימת ההוד וההדר של האחים והאחיות, של הערבות ההדדית שהבעירה את הד.נ.א היהודי שכבה מעט.
ואז נשמע קולו החלוש אך המתגבר אט אט של החזן, "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת......"
