מדינת ישראל מתנדנדת בין הרצון להיות מדינה דמוקרטית לבין הרצון להיות יהודית. זו סוגיה שעומדת על הפרק מאז קום המדינה וההכרה בה באומות המאוחדות. במקביל, כבר מראשית הדרך נשמרה תפישת החירום ונותרה מקובעת בספר החוקים. ההסבר - ישראל תהיה במצב חירום גם אחרי קבלת העצמאות. כשניסיתי לברר מה הסיבה לכך הביטו בי מקבלי החלטות מכל עברי הקשת הפוליטית בתמהון והיום אני מבין למה.
בעצם רבים מאוד מהם לא מאמינים באפשרות להגיע להסדר עם הפלשתינים. מובן שהפלשתינים מהצד השני גם הם לא מאמינים שאפשר להגיע להסדר עם הישראלים. לטנגו צריך שניים ולמעשה אין מתנדבים משני הצדדים להוביל את המהלך הנדרש. בהעדרם, הקיצוניים הדתיים שפועלים בשמו של אל המוסלמים ואל היהודים ממשיכים לדהור אל מסלול ההתכתשות והמוות.
בישראל, אנחנו כאמור חיים במצב חירום אינסופי שכנראה הכין את אזרחיה לקבל בהבנה מלחמות מדממות ומתמשכות כחלק מהחיים ומחירם. בישראל מאמינים במשפטים כמו "במותם ציוו לנו את החיים", "במותם ציוו לנו את הניצחון". בכלל התפישה של ניצחון מוחלט, השתרשה בקרב רבים ונראה שדחקה את סיפורם של החטופות והחטופים ובכלל את אירועי שבעה באוקטובר. לתוך המערבולת הזאת נכנסת גם הנדנדה בין ישראליות לבין יהדות, כשזו האחרונה מטה את המשקל ומתקבעת בתודעה הציבורית. שוב היהודים הם עם נרדף, לפיכך עלינו לקחת את גורלנו בידינו.
בשורה התחתונה ישראל התלכדה סביב הרעיון של צבא שיכול להכריע את חמאס, את חיזבאללה, את החות'ים ואת אירן. ממשלת ישראל, המתנהלת על-פי קו דתי משיחי מחזיקה מחרה אחרי הגישה הזאת וניכר שראש הממשלה בהופעותיו הזחוחות נגרר ולא מציב בלמים למגמה המסוכנת הזאת ואולי זה משום שהוא מזהה יתרון פוליטי בהמשך המלחמה וביסוסה בתודעה הציבורית כצורך קיומי.
בקרב יוצאי צבא שמופיעים באולפני הטלוויזיה, אפשר לזהות את הדיסונאנס של אלה שרוצים בהפלתה של הממשלה ומרעיפים שבחים על החיסולים, על הפעולות בעזה ובלבנון ואפילו במתקפות על תימן ואירן. אלה מנסים להיות בסדר עם כולם, לא לעצבן את הצד השני, כדי לשמור על המקום בשולחן הפרשנים.
בדרך זו, דרך המלחמה מתבזרת בערב רב של חזיתות. למשל באופן שבו ישראל מוותרת על החטופות והחטופים, כי יש מלחמה וחייבים לנצח. בדרך הזאת ישראל מעדיפה את הכבוד האבוד של הגנרלים והפוליטיקאים ומשחררת את הרסן. ישראל מעדיפה לשקוע במלחמה אינסופית במקום לעצור ולהתחיל בשיקום אזרחי, חברתי, צבאי ומדיני.
לכל הפרשנים ולכל אלה שצופים ומקשיבים אני מציע לפקוח עיניים ואוזניים. הצבא, האזרחים והמדינה זקוקים עתה לתוכנית אסטרטגית של כניסה להסדר מדיני בר קיימא. מקבלי ההחלטות חייבים להתעשת ולהבין שלכוח יש מגבלות וכעת יש לתרגם את הכל להסכם על החזרת החטופים והסדר מדיני שיכלול קשר עם בר קיימא.
לסיכום בנדנדה הדמוקרטית והיהודית, אזרחי ישראל יצטרכו לבחור בדרך הנכונה - מדינה יהודית שבה הריבון הוא האלוהים או מדינה דמוקרטית שבה אזרחי ישראל באשר הם, הם הריבון שמעניק את הסמכות והאחריות לנבחריו. במילים אחרות איש ואישה באמונתם יחיו. מה ואיך נוצר הקשר בין הנאמר עד כה לבין סיום המלחמה? במדינה דמוקרטית האחריות של מקבלי ההחלטות בין השאר היא לשמור על ביטחון האזרחים. מדינה שמנהלת מלחמה בלי תכנון ובמקביל משחררת במסגרת החוק לומדי תורה משירות צבאי בוחרת בריבונות האל ובחסדיו נשרוד או לא בשמירה על ביטחוננו.
החמאס, החיזבאללה ואירן שמאמינים בריבונות האל לא מותירים בידיו את השמירה על הביטחון. הם אוחזים בנשק, מתפללים ויורים. בישראל יש פלגים שמאמינים רק בלימוד ובתפילה ויש כאלה המשלבים את ההשתתפות בלחימה כחלק מהאמונה הדתית. הוא אשר אמרנו בכותרת: דמוקרטיה, מלחמה ויהדות, חומר למחשבה.
