עת ספוד ועת רקוד. ערב שמחת תורה ה'תשפ"ה עם שלם, חבול, כואב, אוחז בדבקות בספרי התורה ורוקד לכבוד עם הנצח עם הגיבורים, עם דור הניצחון, דור נצח ישראל.
לפני 1,900 שנים בבית קטן, דרו באהבה, בקדושה ובטהרה שני מאורות גדולים, מאיר וברוריה, הוא היה תנא והיא הייתה אימם של שני ילדים מתוקים והעזר כנגד של אישה, התנא רבי מאיר. לפני ימים אחדים, בערב חג הסוכות, בירושלים בבית מלא אהבה, קדושה וטהרה דרה משפחה יפה, צנועה, מלאת אושר וחן, אבא מוטי ואמא יעל.
לפני 1,900 שנים התרחש אירוע מכונן. מעשה היה ברבי מאיר, שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו. מה עשתה אימם? הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם. במוצאי שבת בא ר' מאיר מבית המדרש לביתו. אמר לה, "היכן שני בני?" אמרה "לבית המדרש הלכו", אמר לה, "צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם", נתנו לו כוס של הבדלה והבדיל, חזר ואמר, "היכן שני בני?" אמרה לו, "הלכו למקום אחר ועכשיו הם באים."
הקריבה לפניו המאכל ואכל ובירך, לאחר שבירך אמרה לו, "רבי, שאלה אחת יש לי לשאול לך", אמר לה, "אמרי שאלתך", אמרה לו, "רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פיקדון, ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא?" אמר לה, "בתי, מי שיש פיקדון אצלו, הוא צריך להחזירו לרבו."
אמרה לו, "רבי, חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו", מה עשתה? תפשתו בידה, והעלתה אותו לאותו חדר, והקריבה אותו למיטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המיטה, התחיל בוכה ואומר, "בני! בני! רבי! רבי! בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין פני בתורתן!" באותה שעה אמרה לו לרבי מאיר, "רבי, לא כך אמרת לי - אני צריך להחזיר הפקדון לרבו?" אמר, "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך."
בערב חג סוכות ה'תשפ"ה, בבית בחומת שמואל, הר חומה בירושלים, נשמעה בשעת לילה של אחרי שמחת הסוכה, דפיקה בדלת הבית, בפתח עמדו המבשרים, לא היה צריך לדבר, יעל ומוטי ידעו שבנם אהובם, בבת עיניהם, אשר חגג עימם לפני ימים אחדים יום הולדת נאסף אל מתחת לכיסא הכבוד.
וכשסיימו המבשרים למסור את בשורת האיוב, חנקו ההורים זעקות השבר שהיו אמורות להרעיד את קירות הלב, קיבלו עליהם, יעל ומוטי, שלא לצער את היהודים המתפללים עימם בבית הכנסת, שלא לצער את השכנים בחג, שהרי אסור להיות בצער בחג, וכך בני משפחת וידר, המשיכו בקדושת חג מבלי שידעו פוגשים אותם כי חרב עליהם עולמם, ומי כעמך ישראל. מאיר וברוריה, מוטי ויעל, עוצמה וגבורה, תוגה וצער, רוח האדם המנצחת, הרוח היהודית נמשכת אלפי שנים, כאז כן יום. לב גדוש בכאב, בזיכרון ובגעגוע אך הראש אומר, אין מצטערים בשבת, אין מצטערים בחג.
בבוקר שבת שמחת תורה ה'תשפ"ד הפך ששוננו לאסוננו, הקפות שמחת תורה בוטלו, החרדה והאימה החליפו את שמחת החג, אובדן שאין לו שיעור, שכול בלתי נתפס. עם שלם התנשא כארי, ניגב את הדמעות, לבש אדרת גבורה ויצא לקרב, להשיב כבוד ישראל.
שנה של רוח יהודית בחזית ובעורף, שנה של ציפייה לשמחת תורה ה'תשפ"ה, לצד עת ספוד, זו העת לרקוד עם ספרי התורה, עם המשפחות השכולות, עם משפחות החטופים, עם משפחות הפצועים בגוף ובנפש, עם המשפחות הגולות בתוך ביתם, אחים ואחיות יאחזו זה ביד זה, שכם אל שכם, בקפיצות כשצעירי צאן על כתפיים מנופפים בדגלים עמוסי נצנצי זהב, בהנפות ספר תורה, בדיבוק אחים, לשיר בלב שמח, לרקוד עם התורה שביקשו לעקרה, יהודים, חג שמחת תורה שמח, עכשיו עת רקוד.
