מהמעברה לספרות מחאה: המסע המרגש של דן וקנין

וקנין היום הוא איש של מילים. הוא גילה את כוחן של המילים עוד בנעוריו, כשהחל לכתוב בעלון הקיבוץ (לקיבוץ נחזור בהמשך) ובעיתון התנועה הקיבוצית. "תמיד כתבתי", הוא מספר, "זו הייתה הדרך שלי להביע את עצמי ולהתמודד עם המציאות סביבי."

מזה 25 שנים, וקנין כותב באופן קבוע, וכבר פרסם 11 ספרים. הכתיבה הפכה לחלק בלתי נפרד מחייו, והוא מצא בה דרך להעביר את מסריו ולבטא את דעותיו על החברה הישראלית.

ספרו האחרון, "הטור השמיני", מהווה נקודת שיא בקריירה הספרותית שלו. זהו ספר מחאה וביקורת על המתרחש במדינה בשנים האחרונות, כולל המלחמה האחרונה "חרבות ברזל". וקנין מסביר: "הספר מתכתב עם 'הטור השביעי' של נתן אלתרמן. רציתי להגיב ולבקר את המציאות החברתית והפוליטית בישראל בדרך שתהדהד."

בספר זה, וקנין משתמש בכישרון הכתיבה שלו ככלי לשינוי חברתי. הוא מתמודד עם נושאים כמו אי-שוויון, שחיתות פוליטית, וההתרחקות מערכי היסוד של המדינה. "אני מאמין שהמילה הכתובה יכולה לעורר מחשבה ולהניע לפעולה", הוא אומר. דרך כתיבתו, וקנין ממשיך להיות קול ביקורתי וחשוב בשיח הציבורי הישראלי, מציע מבט ייחודי על החברה דרך עיניו של מי שחווה את התהפוכות של המדינה מילדותו במעברה ועד היום.


זֶמֶר לְכִתַּת כּוֹנְנוּת - דן וקנין (חמשיר חלקי)


עֲנָנִים עַל רָאשֵׁינוּ וְאֹפֶל,
וְהַצָּבָא בְּבֹקֶר שֶׁל חַג, מוֹעֵד וְנוֹפֵל.
הִתְעוֹרַרְנוּ אֶל בֹּקֶר לֹא הֶגְיוֹנִי,
שֶׁכָּמוֹהוּ לֹא יָדַע הַחֲלוֹם הַצִּיּוֹנִי.

קָפֶה מִשְׁפַּחְתִּי שֶׁל בֹּקֶר שַׁבָּת
נִמְהָל בְּדָמָן שֶׁל אֵם וְשֶׁל בַּת.
וַחֲבֵרִים שֶׁיָּצְאוּ לַעֲבֹד בַּמֶּשֶׁק,
נִזְעֲקוּ לְהָגֵן וְלֶאֱחֹז בְּנֶשֶׁק.

כִּתּוֹת כּוֹנְנוּת אַלְמוֹנִיּוֹת,
הָפְכוּ לְגִבּוֹרוֹת לְאֻומִּיּוֹת.
וַאֲנָשִׁים שֶׁמִּזְּמַן לֹא לָחֲצוּ עַל הֶדֶק,
חָסְמוּ בְּגוּפָם כָּל פִּרְצָה וְסֶדֶק.

מציאות מסכת חייו של וקנין לא הייתה 'דבש'. "נולדתי במרוקו ועליתי לישראל בגיל חמש. הגענו באחת הספינות ממרסיי למחנה עולים עלום שם, כשהבטיחו לנו שנגיע לירושלים. במקום זה, מצאנו את עצמנו בשדה חרוש עם ארבע שורות של אוהלים. אמי הגדולה, למרות האכזבה, נישקה את החול ואמרה: 'אני מודה לאל הגדול שהביא אותנו ארצה'.

משפחת וקנין הייתה משפחה מסודרת במרוקו ובמובנים מסוימים נחשבה לאמידה. לאביו היה מפעל ליצור רהיטים. מספר וקנין: "תאמין לי שעד היום אני לא מבין, מה שכנע את הורי לעלות ארצה. אני שאלתי אותם המון פעמים. הם לא ידעו מה זה הציונות, הם לא ידעו שום דבר. אבל לפי הסיפור שלהם הגיע השליח מהארץ ואמר להם שהולכים לבנות מחדש את בית המקדש אז הם החליטו שהם עולים ארצה".

משפחת וקנין חווה עוני ומצוקות אך לא מדברים סרה במדינה. וקנין מספר בחיוך על מצב ייחודי בבית הוריו. "אבא שלי היה נשוי לשתי נשים", הוא מסביר, "והמרוקאים, תאמין או לא, היו יותר חכמים מהאשכנזים בעניין הזה."

וקנין מתייחס בהומור לעובדה שבקהילה המרוקאית לא חל "חרם דרבנו גרשום" האוסר על ריבוי נשים. "לנו היה מותר לשאת שתי נשים, לכם אסור", הוא מקניט אותי בעליצות. כך מצא וקנין את עצמו גדל בבית עם שתי אימהות, מטבח אחד משותף, ו-15 אחים ואחיות - משפחה גדולה ומאוחדת תחת קורת גג אחת, בברכת החוק והמסורת.

וקנין זוכר היטב את העוני המחפיר שאפיין את ילדותו במעברה. "העוני היה עצום", הוא משחזר. "היו שבועות שהיינו אוכלים רק לחם יבש על הפרימוס, עם סוכר למעלה. זה היה הדבר הכי טעים שהיה לי אי-פעם. אני עדין זוכר שבתקופת הצנע היינו הולכים עם תלושים לקבל את המזון שלנו".

בסוף כיתה ה' חל מפנה משמעותי בחייו של וקנין הצעיר. הוא הועבר לבית ספר יוקרתי, השוכן בשכונת הווילות הראשונה והיחידה בדרום הארץ. שכונה זו הייתה ביתם של מהנדסי הכור בדימונה, טייסי בסיס חצרים, ועשירי האזור.

"המורה החמוד שלי העביר אותי לבית ספר הזה כי אני חושב שהייתי היחידי בבית ספר במעברה שידע קרוא וכתוב. הוא רצה להציל אותי מהבערות והבורות". בית הספר החדש היה שונה מכל מה שוקנין הכיר עד אז. המבנה היה עשוי אבן, מוקף בשערי ברזל וגינה מטופחת. הוא היה התלמיד היחיד מרקעו שזכה להזדמנות זו.

"הייתי 'השחור' (יוצא עדות המזרח, מ.ח.) היחיד בבית הספר הזה", נזכר וקנין. "אחיי טוענים שהייתי 'שחור המחמד', אך אני מתקשה להסכים עם הגדרה זו."

למרות הפערים החומריים, וקנין הצטיין בלימודיו. בהיעדר ספרים משלו, פיתח יכולת זיכרון מרשימה. הוא היה מוזמן תכופות לבתי חבריו העשירים, אך חש מבוכה רבה. "הריח המשכר של התבשילים היה גורם לריר לעלות בפי", הוא משחזר. "תמיד הייתי מסרב בנימוס להזמנות לארוחות, למרות הרעב המציק. במקום זאת, הייתי משחק בלגו ומעיין בספרים בחדרי חבריי, בזמן שהם אכלו. זה היה בסדר מבחינתי. הכבוד המרוקאי כפי שחונכתי בבית, אתה מבין."

בשלב מסוים בחייו של וקנין, משפחתו עברה מהמעברה לשיכון ד' בבאר שבע. למרות המעבר לבניינים, רוב רובם של המאוכלסים היו בעיקר מרוקאים, כמעין גטו תרבותי. "משם יצאו מיטב הפושעים של אזור הדרום", נזכר וקנין בעצב. "רבים מחבריי לילדות כבר אינם בין החיים, או עדיין מרצים עונשי מאסר." למרות גורלם הקשה של חבריו, וקנין נמנע מלשפוט אותם. "הם אנשים טובים", הוא מסביר. "אני מבין את המצוקות שהובילו אותם לדרך זו."

בגיל 12, השתנו חייו של וקנין. בבית הספר היוקרתי אליו הועבר, שמע לראשונה על המושג קיבוץ. "התאהבתי ברעיון מבלי לדעת אפילו מהו", הוא מספר. מתוך רצון עז להמשיך בלימודיו, החליט וקנין לעבור לקיבוץ. הוא עבר בהצלחה את מבחני ההתאמה של עליית הנוער. אחיו הגדול, בתמיכה שקטה, זייף את חתימת אביהם על הטפסים הנדרשים.

"אבי היה דתי ולא הסכים שאלך לקיבוץ", מסביר וקנין. "בתפיסתו, שם אוכלים חזירים ושפנים." רק כעבור חודשיים או שלושה "התעורר" אביו של וקנין להיעדרותו. "פתאום הייתי חסר לו בנוף", נזכר וקנין. "התגובה הראשונית הייתה קשה.

"אבא נמנע מלדבר איתי במשך כחצי שנה, ובביקורי בבית, הוא התעלם ממני כליל". אולם, וקנין מאמין כי בסתר ליבו, אביו העריך את בחירתו. "אני חושב שהוא אהב את זה", הוא מציין. "הלימודים היו חשובים גם עבורו, דבר שהוא עצמו לא זכה לו בילדותו ובנעוריו."

כשעזב וקנין את המעברה והגיע לקיבוץ "משאבי שדה", נפתח בפניו עולם חדש. "עברתי שוב איזשהו סוג של הלם של תרבות", הוא משחזר. "פתאום היה לך אוכל בשפע, היו לך בגדים, היה לך הכול. זה היה סוג של הלם אדיר עבורי".

למרות ההלם הראשוני, וקנין השתלב במהירות בחיי הקיבוץ. הוא גדל שם, התגייס לצה"ל ושירת בצנחנים. לאחר שירות של שנתיים וחצי, נפצע באחת הצניחות ועבר לשרת כקצין אפסנאות במחנה פיקוד דרום.

עם שובו לקיבוץ, היא מילא מגוון תפקידים: "הייתי פלח, עבדתי בנוי, הייתי מחנך, הייתי מדריך, הייתי מורה במשך ארבע שנים", הוא מספר. למרות שלא עבר הכשרה פורמלית להוראה, לימד ספורט והיסטוריה יהודית בבית הספר של הקיבוץ.

אחד השיאים בחייו של וקנין היה כאשר נשלח כשליח לניס שבצרפת, להקים את הקן של תנועת "הבונים דרור". במשך שנתיים הדריך את הנוער היהודי המקומי, ועם שובו ארצה הביא עמו כמה מחניכיו שהחליטו להצטרף לקיבוץ.

לצד פעילותו החינוכית, וקנין היה ספורטאי מחונן. הוא שיחק כדורעף בליגה הארצית במשך כ-20 שנה. בנוסף, הוא רץ 16 מרתונים בארץ ובחו"ל, וחולם על ריצת מרתון נוספת למרות גילו המתקדם. למרות שהקיבוץ עודד אותו ללמוד באוניברסיטה, הוא העדיף ללמוד בדרכו שלו: "הייתי יוצא להרבה סמינרים של חודש, חודשיים או שלושה לפי האהבה שלי - תנ"ך, היסטוריה וספורט."

וקנין נשאר בקיבוץ עד גיל 43, תקופה ארוכה שבה חווה שינויים אישיים רבים, כולל נישואים, גירושים ונישואים שניים. למרות עזיבתו את הקיבוץ, הערכים והחוויות שספג שם המשיכו ללוות אותו בהמשך דרכו.

היום מתגורר וקנין בגן יבנה ולו שלושה ילדים וארבעה נכדים "החמודים שלי" כפי שוקנין מכנה אותם. "בתקופה מאז עזיבתי את הקיבוץ הספקתי לעסוק כגנן (של גינות ) שוקולטייר, הייתי בעלים של משתלות וכיום אני עובד כמנהל תפעול ב"משתלת בלבן שבאשקלון".

גם בסיום הראיון החושפני לא יכול וקנין שלא להזכיר את ממשלת השיסוי והדיכוי כדבריו, שבנימין נתניהו עומד בראשה. "כל החבר'ה והאחים היקרים שלי כולם ביביסטים מ'הזן הגרוע', ותומכים בנאמנות בבנימין נתניהו". וקנין, לעומתם, מגדיר את עצמו כ"שמאלני הבודד" ומביע תחושת ניתוק בדיונים פוליטיים עם בני משפחתו.

"אני מרגיש כאילו אני 'מדבר אל הקירות והאבנים'". הוא מאמין שלא יחול שינוי פוליטי בארץ עד שאחיו, שתומכים בנתניהו, ישנו את עמדתם. "נראה לי שהם לא יפסיקו לתמוך בו עד קץ הדורות".

וקנין גם מביע חוסר הערכה כלפי נציגים מרוקאים בכנסת, ובמיוחד כלפי השר דוד אמסלם, "הם מייצגים תת-רמה ותת-יכולת. הם לקקנים מגעילים שמנצלים את נושא הקיפוח העדתי וההפליה לצורכי קידום עצמי. תאמין לי שאיני מבין 'איך הפשפש הזה עלה למעלה'? אלוהים אדירים אני לא רוצה להאמין".

כל הביקורות על מדיניות ההנהגה ויחסה לאוכלוסייה מובאים היטב, ללא כחל ושרק, בטורו השבועי של וקנין המתפרסם בין היתר באתר "גן יבנה נט". לדבריו לו ניתן לו לא היה מחזיר את הגלגל אחורה.

"איני מתחרט על דבר. אני אוהב את החיים שלי. היו גם הרבה 'פאקים' בדרך, גם הרבה שגיאות, לומדים. אין לי מה להצטער, אני לא בטוח שאם הייתי עושה אחרת המצב היה יותר טוב. אז אני שמח, אני שמח עם השק שלי של הצרות כי אותם אני מכיר, והשאר אני מתאר בטור השמיני שלי", מסיים וקנין בחיוך.

אָנַרְכִיָּה אֲהוּבָתִי - דן וקנין

אָנַרְכִיָּה אֲהוּבָתִי.
אַתְּ לֹא מַכִּירָה אוֹתִי.
אֲנִי הָאֶצְבַּע בַּסֶּכֶר,
בִּמְדִינָה בְּלִי חֹוק וָסֵדֶר.

אָנַרְכִיָּה אֲהוּבָתִי,
אַתְּ שׁוֹלֶטֶת בְּמֶמְשַׁלְתִּי.
מְגַבָּה שָׂרִים קִיצוֹנִים
הַקּוֹרְאִים לְעַצְמָם צִיּוֹנִים.

(מִבְּחִינָתָם כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר גָּרוּעַ,
מַגְשִׁים אֶת חֲלוֹמָם הַפָּרוּעַ.
כִּי אִם רוֹצִים אַחֲרִית הַיָּמִים,
צָרִיךְ לִמְחֹק חֻוקִּים קַיָּימִים!).

אָנַרְכִיָּה אֲהוּבָתִי,
אַתְּ זוֹכֶרֶת אוֹתִי?
אֲנִי חִיזַּקְתִּי אֶת הַסֶּכֶר
כְּשֶׁלַּחֹוק לֹא הָיָה זֵכֶר.

אָנַרְכִיָּה אֲהוּבָתִי.
מָה יִהְיֶה כָּאן אַחֲרֵי מוֹתִי?
הַאִם הַקִּיצוֹנִים יַחְגְּגוּ עַל אֲבַטִּיחַ,
אֶת קֵץ הַמְּדִינָה וּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ?.

דן וקנין - גן יבנה - 11.9.2024


דַּקָּה דּוּמִיָּה / דן וקנין (חמשיר חלקי)

[דַּקָּה דּוּמִיָּה לְכָל מָה שֶׁכּוֹאֵב, ְלַצְּפִירָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּתוֹךְ הַלֵּב." - יהונתן גפן הגדול!]

עַכְשָׁיו כְּשֶׁמֶּמְשֶׁלֶת הַחֻרְבָּן הַחוֹרֶקֶת,
הוֹרֶסֶת אֶת הַמְּדִינָה וּמְפָרֶקֶת,
נִתְכּוֹנֵן לְהִפָּרֵד בְּנֶפֶשׁ הוֹמִיָּה,
וּלְזֵכֶר הֶעָבָר נַעֲמֹד דַּקָּה דּוּמִיָּה.

דַּקָּה דּוּמִיָּה לְיִשְׂרָאֵל הַיְּשָׁנָה שֶׁלָּנוּ,
עִם הָרַע וְהַטּוֹב שֶׁהִכַּרְנוּ וְאָהַבְנוּ.
דַּקָּה דּוּמִיָּה לַדֵּמוֹקְרַטְיָה שֶׁנִּרְצְחָה בְּטֶרֶם עֵת
וּבִלְעָדֶיהָ אֲנִי עָצוּב וְכוֹאֵב וְכִמְעַט מֵת

הַהִיסְטוֹרְיָה הַקְּצָרָה שֶׁלָּנוּ מְלֵאָה עֲשִׂיָּה,
וְרַבִּים הַדְּבָרִים הָרְאוּיִים לְדַקַּת דּוּמִיָּה,
אַךְ עָלַי לְקַצֵּר וּלְהַגִּיד רַק עִיקָּר,
וְלָתֵת כָּבוֹד גַּם לְמַדְּעָן וְגַם לְאִיכָּר:

דַּקָּה דּוּמִיָּה לְזֵכֶר הַהוֹלְכִים,
דַּקָּה דּוּמִיָּה לְזֵכֶר הַנּוֹפְלִים.
דַּקָּה דּוּמִיָּה לַחֲלוּצֵי הַקַּדַּחַת,
שִׁיבְּשׁוּ בִּיצּוֹת בְּלִי גְּרוּשׁ עַל הַתַּחַת.

דַּקָּה דּוּמִיָּה לְדִימוֹנָה וְלִדְגַנְיָה,
שֶׁנִּבְנוּ בִּידֵי חֲלוּצִים מִמָּרוֹקוֹ וְרוֹמַנְיָה.
דַּקָּה דּוּמִיָּה לְזֵכֶר הַתְּנוּעָה הַקִּיבּוּצִית,
שֶׁהָיְתָה לִפְעָמִים יוֹנִית וְלִפְעָמִים נִצִּית.

שיחתי עם וקנין נשאה נופך אישי מיוחד, כאשר נוצרה בינינו הזדהות עמוקה. טרם פגישתנו, ולבקשתי ללמוד את הרקע ממנו הגיע וקנין ביקשתי ממנו שישלח לי מספר משפטים על ילדותו וזה מה שכתב:

"...עברנו למעברת חצרים שליד באר שבע, כל מי שגדל בשנים האלה של הצנע וחוסר הביטחון יודע על מה אני מדבר ואלה שלא גדלו על כך במילא יתקשו להאמין שאנשים אז (לפחות במעברות) חיו בעוני כזה ובשממה תרבותית וחינוכית. מצד שני אלה היו שנים שבהם למדנו לשרוד ובעיקר להיות בני אדם שיודעים להעריך אנשים ויודעים להסתפק במועט ועדיין לשמור על צלם אנוש ולהיות שמחים במעט שהיה לנו".

גם אני חוויתי את המסלול שוקנין ומשפחתו מתאר. גם אני עליתי ארצה בגיל חמש עם משפחתי מאחת ממדינות מזרח אירופה בשנות ה-50, והגענו למעברת אוהלים בבת ים, באזור שכוח אל, על גבעות חול. גם למשפחתי היה מחסור במזון, וגם אנחנו נאלצנו לרכוש מצרכים בצרכנייה 'השכונתית' (של המעברה) באמצעות תלושי מזון שהנפיקה המדינה. המגוון האתני היה דומה לזה שוקנין זוכר - ערב רב של עולים מעדות שונות - עירקים, בולגרים, מרוקאים, רומנים, תימנים, פולנים ועוד.

שנים לאחר מכן, כאשר עברנו לשיכון עולים חדשים, המשכנו להיות קהילה מעורבת של יוצאי מדינות ערב ומזרח אירופה. למרות הקשיים והפערים, מצאתי נקודות חיבור רבות עם סיפורו של וקנין, שחווה חוויות דומות ושנינו ממשיכים להיות חלק מהפסיפס האנושי המורכב של החברה הישראלית.


יוֹם הַזִּיכָּרוֹן - דן וקנין

הַדֶּגֶל יוֹרֵד בַּלֵּב. נִשְׁמַעַת צְפִירָה.
קָשֶׁה מְאוֹד לְהִישָּׁאֵר שָׁלֵו.
מַחֲנָק וְעַצְבוּת אַדִּירָה.

לֵב כּוֹאֵב הוּא לֵב פּוֹעֵם וּמְנַבֵּא חֻרְבָּן.
פָּגָז שׁוֹרֵק וְרוֹעֵם,
וְהִנֵּה עוֹד קָרְבָּן.

יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי וְאַבְרָם עִם מַאֲכֶלֶת
סוֹקְלִים אֶת הַבַּת, וְיִצְחָק עָקוּד כְּתַיִשׁ.
הַמִּשְׁפָּחָה מַחֲרִישָׁה וּבוֹחֶרֶת,
עוֹד מַצֵּבָה שֶׁל שַׁיִשׁ.

"מִשּׁוּרָה יְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶות." רִימּוֹנִים וְנוּרֵי תְּאוּרָה.
שְׁנִיָּה שֶׁל שֶׁקֶט בַּגֵּהִינּוֹם צַלְמָוֶת,
וְעוֹד חָבֵר חָסֵר בַּשּׁוּרָה.

"מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר", פַּחַד מָוֶות וּדְמָעוֹת.
כְּבָר אֵין מָקוֹם לַצַּעַר,
לִדְפִיקָה בַּדֶּלֶת וּבְשׂוֹרוֹת רָעוֹת.

"מִמְּטוּלָה עַד הַנֶּגֶב", אִימָּהוֹת בְּלֵב שָׁבוּר,
מְתַקְּנוֹת חֹור קָטָן בַּגֶּרֶב,
לַבֵּן הַיָּחִיד שֶׁבַּהַר קָבוּר.

"כָּל בָּחוּר עַל הַמִּשְׁמָר", כְּמוֹ דּוּדוּ וִירֵמַי הַצַּנְחָן.
אֲבָל עַכְשָׁיו הַכֹּל נִגְמַר,
כִּי בַּקֶּבֶר אֵין גִּיבּוֹר אוֹ פַּחְדָן.

בַּגֶּשֶׁם וּבַקֹּר בַּחֹשֶׁךְ אוֹרְבִים, נִזְהָרִים מֵרַעַשׁ אוֹ תְּאוּרָה.
מֵעַל הַבְּרוֹשׁ מַבִּיטִים הָעוֹרְבִים,
עַל עוֹד חַיָּל שֶׁנּוֹרָה.

הַדֶּגֶל בַּחֲצִי הַתֹּורֶן, וּבַחֹשֶׁךְ חַיָּל יוֹרֶה.
רַק אֶתְמוֹל עוֹד אָהַב עַל הַגֹּורֶן,
וְעַכְשָׁיו אָבִיו בּוֹר כּוֹרֶה.

הַדֶּגֶל יוֹרֵד לַחֲצִי הַתֹּורֶן, מִסָּבִיב דּוּמִיָּה.
צִיפּוֹרִים עַלִּיזוֹת מְצַחֲקוֹת עַל הָאֹורֶן,
וְנֶפֶשׁ שְׁבוּרָה הוֹמִיָּיה.

"כָּל בָּחוּר וָטוֹב לַנֵּשֶׁק",
מִתְאַמֵּן, מִתְגַּיֵּיס, מִתְנַדֵּב וְהוֹלֵךְ.
בְּנֵי הָעִיר, בְּנֵי הַמּוֹשָׁב וּבְנֵי הַמֶּשֶׁק.
מִתְחַיְּילִים וּמַקְרִיבִים עַצְמָם לַמֹּולֶךְ...