חוש ההומור של ההיסטוריה

אפשר ודווקא טראמפ הוא שיביא את השינוי המיוחל באזור. אין לי ספק כי תשומת לב רבה ניתנה לקטע בנאום הניצחון שבו דונלד טראמפ מצא לנכון שלא להזכיר לא את ישראל ולא את יהודי ארה"ב, שהם תומכים מסורתיים של המפלגה הדמוקרטית. אך הוא ראה לנכון לציין את התמיכה שקיבל מהקהל המוסלמי והערבי.

אם טראמפ הזכיר את הקולות הערביים והמוסלמים, אז אין אדם כמוהו שלא ירגיש מחויבות כלפיהם. ואין כל ספק שהם בשלב זה או אחר יבקשו לפדות את האשראי. והנושא הוא הפלשתינים. מה גם שטראמפ אם הוא רוכש טינה, כמו זאת לנתניהו, על שברך את הנשיא בידן עם היבחרו, אינו שוכח, אף שלכאורה הכל הסתדר.

בריון כמו טראמפ, never forgives, never forgets לא שוכח ולא סולח, כמו קלינט איסטווד בסרט "הטוב הרע והמכוער". מכל מקום לא "ציוני" כמו ביידן יכול ללמד את נתניהו לקח. ככה שאפשר מאוד כי "הניצחון" של נתניהו עם היבחרו של טראמפ לנשיא עשוי להיות "ניצחון פירוס".

מלבד זאת הייתה עוד אמירה שראויה לתשומת לב. הוא אמר: "במשך ארבע שנים לא היו מלחמות, רק הבסנו את דאעש בזמן שיא, אבל לא היו מלחמות. אני אפסיק מלחמות". בכך הוא ללא ספק התכוון למלחמה באוקראינה והסכם עם ולדימיר פוטין, אבל לא אופתע אם יש כאן רמז גם למלחמות עזה ולבנון.

וכפי שהזכרתי לא פעם בפוסטים שלי, המלחמה בעזה ובלבנון, מזמן פסקה להיות עניין בינינו לבין הפלשתינים והלבנונים, והיא עניין בינלאומי מובהק. לכן הפתרון המתבקש גם הוא יהיה מן החוץ. נתניהו יכול היה להיות גיבור כלפי ביידן הסבלני והסובלני אבל לא כלפי נשיא כמו טראמפ, וטראמפ לא אוהב להיות משקיף. לכן רצינות הגורל, או צחוק הגורל, יהיו כאשר הנשיא "הפרו ישראלי", לאמור פרו טראמפ, הוא זה שיכפה פתרון על ראש ממשלת ישראל "פרו נתניהו".