משפט, היסטוריה וזיכרון

יותר מכל, פרשת משפטו של ג'ון דמיאניוק מדגימה את הפער, שלעיתים אינו ניתן לגישור, בין התוצאה המשפטית של ההליך הפלילי לבין האופן שבו מוצגת התוצאה לציבור הרחב, וממילא בין האמת העובדתית לבין האופן שבו היא מתקבעת בזיכרון הקולקטיבי של המשפט. פער זה, בין האמת העובדתית או ההיסטורית לבין האמת המשפטית, אותו טשטוש תחומים בין "המשפט" ל"היסטוריה", בין התוצאה המשפטית הבינארית - "אשם" או "זכאי" - לבין הקביעה ההיסטורית של "היה" או "לא היה", הוא העומד במוקד הספר.

האם ביכולתו של המשפט לקבוע אמיתות היסטוריות? לאורך שנות המחקר, ודאי ככל שעובר הזמן מאז מוניתי לשיפוט, אני מבינה לעומק את מגבלותיו של ההליך המשפטי, וההליך הפלילי בפרט, לספר סיפור היסטורי מדויק ושלם. המשפט מתנהל לפי כללים ופרוצדורות המגבילים את האפשרות של בית המשפט להגיע לחקר האמת.

השאלה אם נאשם אשם או זכאי נבחנת לא רק על-פי הראיות, אלא גם בהתאם לסדר הדין הפלילי, המבקש לשמור על זכותו של הנאשם להליך הוגן, וכולל למשל כללי פסילת ראיות שהושגו שלא כדין, עקרונות של הגנה מן הצדק, חיסיון על ראיות מסוימות, אי-מתן משקל ראייתי לעדות מפי השמועה ועוד. בשורה התחתונה, לעיתים אין מתאם בין השאלה מה באמת קרה באותו אירוע שעליו נסב כתב האישום לבין שאלת אשמתו או חפותו של נאשם.

תובנה זו יכולה לעורר קושי ואף תרעומת, בעיקר בקרב מי שאינם משפטנים. אפשר בקלות להבין לליבו של נפגע עבירה שהעיד מדם ליבו על מעשיו של נאשם, ובסופו של ההליך הפלילי בית המשפט מצא לזכותו מטעמים שונים. ואם כך בתיק פלילי "רגיל", הקושי גובר שבעתיים במשפט שבו נדונים פשעים היסטוריים. במקרה זה, הגבולות בין האמת העובדתית לאמת המשפטית מיטשטשים, שכן ההכרעה המשפטית דורשת לעיתים קרובות קביעת ממצאים עובדתיים בשאלות היסטוריות.

יתר על כן: גם אם בית המשפט שב ומדגיש, כי הכרעתו מוגבלת לשאלה המשפטית בלבד - הציבור הרחב, שנושא עיניים לבית המשפט, עשוי לתפוס את הקביעה המשפטית כאמת היסטורית מוחלטת. הסכנה הגדולה ביותר מעירוב התחומין בין המשפט להיסטוריה, טמונה אפוא בכך שזיכוי הנאשם בתום ההליך הפלילי, מטעמים משפטיים מובהקים, ייתפס בעיניי הציבור כאישור רשמי לגרסת ההגנה, וממילא לתמונה ההיסטורית שהציגה במשפט.

הפער בין תוצאתו המשפטית של משפט דמיאניוק לבין האופן שבו התקבע זכרון המשפט בתודעה הציבורית משמש דוגמה מובהקת להמחשת אותה סכנה. לאחר שבית המשפט העליון זיכה את דמיאניוק, ואף שהודגש בפסק הדין כי הזיכוי הוא מחמת הספק בלבד, השתרשה התפיסה שלפיה העמדתו של דמיאניוק לדין בישראל באשמת היותו איוון האיום מטרבלינקה הייתה שגויה מיסודה, ומקורה בטעות נוראה בזיהוי על-ידי העדים הניצולים. ההכרעה הבינארית של ההליך הפלילי הפכה אפוא גם לקביעה היסטורית מוחלטת. תוצאת הלוואי המצערת הייתה השכחתן של עדויות הניצולים שהעידו במשפט, על-אף ערכן ההיסטורי הרב.