שתי מדינות, בעיה הזוייה אחת

שתי מדינות, אירן וישראל, מנסות לקבוע את גורלן דרך ארצות הברית. כל אחת מאמינה שאם וושינגטון תיענה לבקשתה, החלום הלאומי שלה יתממש. אירן מבקשת הכרה בפועל ככוח אזורי לגיטימי. לא ברית חמה, אלא הסרת סנקציות והשלמה עם מעמדה. מבחינתה, פתיחת דלת אמריקנית, אפילו חלקית, היא הוכחה שהמהפכה הצליחה ושרדה.

ישראל מבקשת גיבוי גלוי וברור, צבאי ומדיני. היא מניחה שארצות הברית אינה יכולה להרשות לעצמה לסרב לה. אישור אמריקני נתפס כעוגן לביטחון הלאומי וכחיזוק ללגיטימציה של פעולותיה.

למרות ההבדלים, הדמיון בולט. שתיהן תולות את עתידן במעצמה שלישית, שפועלת לפי האינטרסים שלה ואינה מחויבת להן כפי שהן מדמיינות. ארצות הברית של היום עייפה, עסוקה בזירות רבות, ופחות מוכנה לשאת על גבה את חלומותיהן של אחרות.

הפנייה לארה"ב היא גם כלי פוליטי פנימי. באירן היא מחזקת את תדמית ההתנגדות והכבוד הלאומי. בישראל היא משמשת מקור הרגעה, תחושה שאיננו לבד. בכל מקרה, האישור האמריקני מחליף לעיתים דיון פנימי על גבולות, מחירים ואחריות.

השאלה האמיתית אינה מה ארצות הברית תיתן, אלא מה כל מדינה מוכנה לעשות ולשלם בעצמה. מדינה שקובעת את גורלה באמת אינה נשענת על אישור חיצוני, אלא מוכנה לשאת בתוצאות בחירותיה.