מטורף, מטורף, מטורף העולם

לא אתפלא אם בנימין נתניהו, לאחר הביקור בארה"ב, יבקש מדונלד טראמפ להציב ליצחק הרצוג תנאי שלפיו, אם בתוך שבוע לא תינתן חנינה, תופסק התמיכה האמריקנית בישראל בכל תחום, כולל הסיוע הצבאי, ואף ינותקו היחסים. במצב כזה, האחריות לנזק האפשרי תוטל על הרצוג.

תרחיש כזה, אילו התרחש, היה מציב את המערכת הישראלית בפני דילמה חוקתית וחברתית חריפה. מצד אחד, הנשיא אמור לפעול מכוח החוק ושיקול דעת ממלכתי ולא תחת לחץ חיצוני. מצד שני, עצם האיום על ביטחון המדינה היה הופך את שאלת החנינה מסוגיה משפטית נקודתית לשאלת הישרדות לאומית.

הדיון הציבורי היה משתנה מיד. השאלה כבר לא הייתה אם קיימת הצדקה משפטית או מוסרית לחנינה, אלא מי נושא באחריות לנזק האפשרי, מי שמסרב להיכנע ללחץ או מי שמפעיל אותו. הוויכוח היה עובר מהיכל בית המשפט לשדה של נאמנויות, פחדים ופרשנויות סביב האינטרס הלאומי.

עצם העלאת איום חיצוני כזה הייתה יוצרת תקדים מסוכן. אם החלטות פנימיות בישראל מוכרעות באמצעות לחץ של בעלת ברית, כל מחלוקת עתידית עלולה להפוך למנוף להתערבות. המשמעות אינה רק פוליטית אלא גם מוסדית, שכן הדבר מערער את ההבחנה בין ריבונות פורמלית לבין תלות אסטרטגית.

עם זאת, ייתכן שאיום כזה היה נתקל במגבלות מעשיות כבדות. היחסים הביטחוניים בין ישראל לארה"ב נשענים על מערכות עמוקות, קונגרס, תעשיות ביטחוניות, שיתופי מודיעין והסכמים ארוכי שנים, שאינם ניתנים לניתוק בן לילה בהחלטה אישית אחת. לכן אפשר שהיה נתפס יותר ככלי רטורי מאשר כתוכנית ישימה.

בסופו של דבר, עצם האפשרות התיאורטית של תרחיש כזה חושפת עד כמה הפוליטיקה המודרנית מתנהלת לא רק דרך מוסדות פורמליים אלא גם דרך נרטיבים של לחץ, אשמה ולגיטימציה ציבורית. לעיתים הכוח האמיתי אינו בצעד עצמו אלא בהסטת הדיון הציבורי כך שכל צד נאלץ לבחור בין שתי אפשרויות רעות. זה נשמע מפחיד, אבל בעידן הנוכחי גם השמיים כבר אינם הגבול.