ההוצאה לאור של מפיסטו

חברי הטוב, מוציא לאור ותיק ומכובד, סיפר לי יום אחד סיפור שלא נותן מנוח. "הגיע אליי לקוח", אמר, "בחור צעיר, עיניים בוערות, קול רועד מהתרגשות. הוא הציג את עצמו כסופר מתחיל והודיע לי, בלי למצמץ, שהוא כתב יצירת מופת. לא פחות."

הבחור ביקש לבדוק אם אני מוכן להוציא את הספר לאור. חברי, כהרגלו, עיין בכתב היד בעיון, דפדף, הנהן מדי פעם, ולבסוף אמר לו בעדינות מקצועית: "תשמע, זה... מעניין, אבל זה לא ממש מתאים לקו של ההוצאה שלי."

הסופר הצעיר כבר עמד להתייאש, ואז חברי הוסיף, כבדרך אגב: "אבל דע לך שמאחורי שוק הפשפשים ביפו יש קיטון צר. גר שם איש בשם מפיסטו. הוא מחפש בדיוק חומרים כאלה. הוא יקבל זאת. הדברים ממש תפורים עליו." עיניו של הסופר אורו. הוא הודה לו נרגשות ויצא לדרכו.

ואכן, הוא הלך לשוק הפשפשים, חיפש מאחורי הדוכנים, מאחורי הריחות והצעקות, עד שמצא קיטון קטן, בלי שלט, בלי חלון ראווה. בפנים ישב איש נמוך קומה, צמוד לשולחן עבודה עמוס כלי עבודה, ומאחוריו - מדפים עמוסים מזוודות קטנות, סגורות. "שלום", אמר הסופר הצעיר בהתרגשות, "האם תהיה מעוניין לקבל את הספר שכתבתי?"

מפיסטו הרים אליו מבט יבש ואמר: "אני לא יודע לקרוא ולא יודע לכתוב." הסופר חזר נסער למו"ל. "למה שלחת אותי לאדם שאינו יודע קרוא וכתוב?!" הוא התרעם. וכאן, כך סיפר לי חברי, הוא הביט בו רגע, נתן לו לשקוע בתהייה, ואז אמר בנחת: "כי מאחורי שוק הפשפשים, בקיטון הקטן ההוא, מפיסטו לא מקבל ספרים. הוא מקבל רק סחורות גנובות."

והסופר הצעיר? שאלתי. מה איתו? מאז, כך מספרים, הוא כותב רק למגירה. היא מקבלת הכול.