האם אפשר לאדות חמישה או שישה מיליון בני אדם

בגדה המערבית ובעזה חיים כחמישה וחצי מיליון פלשתינים. בני אדם. ילדים, הורים, סבים וסבתות. אנשים שיש להם בתים, זיכרונות, פחדים ותקווה לחיים. מה בדיוק מדינת ישראל מתכוונת לעשות איתם? מהו העתיד שהיא מציעה להם, ומתוך כך גם לנו? מי שמדמיין שאפשר להעלים מיליוני אנשים מן המציאות, צריך להסביר למה הוא מתכוון. לאן ילכו? מי יקבל אותם? ומה יקרה למי שלא ירצה לעזוב את ביתו? מה מסתתר מאחורי המילים הנוחות "עידוד הגירה", "פתרון" או "ניצחון", כאשר אין מאחוריהן תשובה לשאלה הפשוטה: כיצד יחיו כאן שני העמים?

אי אפשר להעלים עם באמצעות שינוי אוצר המילים. אם מגרשים אנשים בכוח, מרעיבים אותם או הופכים את סביבתם לבלתי ראויה לחיים כדי שייעלמו ממנה, הכותרת שניתנת למעשים אינה מבטלת את משמעותם. מעשים כאלה עלולים להקים אחריות פלילית אישית ולהוביל להעמדה לדין בבית הדין הפלילי הבינלאומי. אבל נדמה לי שחלק מאיתנו עדיין נאחזים במחשבה שהשואה תעמוד לנו כחומת מגן נצחית. שסבלו הנורא של העם היהודי יקנה למדינת ישראל רישיון לעשות כל דבר, ושהעולם יהיה חייב לקבל זאת.

השואה התרחשה. שום פסק דין ושום מעשה של ממשלה ישראלית לא ימחקו אותה מן ההיסטוריה. דווקא משום כך אסור להפוך את זכר הנרצחים להיתר לפגיעה באחרים. מי שמשתמש בשואה כדי להצדיק כל מעשה בהווה, מנצל את זכרם לצרכים שהם מעולם לא בחרו בהם.

כבן להורים יוצאי השואה, שחוו את התקופה הזו בצורה הנוראה ביותר, וסיפוריהם טבועים עמוק בזיכרוני, אני מרגיש ביתר שאת שמה שקורה היום בישראל, בגדה המערבית וברצועת עזה אסור שיקרה. הזיכרונות שהורישו לי אינם מאפשרים לי להשלים עם הרעיון שסבלו של עם אחד יכול לשמש הצדקה לסבלו של עם אחר. הם מלמדים אותי שהדרך היחידה להציל את כולנו מאסונות נוספים היא פתרון מדיני, המבוסס על שיח, על הכרה הדדית ועל אחריות.
לישראל יש זכות וחובה להגן על אזרחיה. פשעי חמאס מחייבים אחריות וענישה של האחראים להם. הם אינם הופכים מיליוני פלשתינים לאשמים, ואינם מעניקים היתר לעשות באוכלוסייה שלמה כרצוננו.

אני חושש שאנחנו מתקרבים לשטף נורא של שנאה, שיכול לשנות את חיינו כאן לשנים רבות. לשנאה, כמו לאהבה, אין גבולות, וההיסטוריה מראה לנו עד כמה מסוכן לחצות את הגבולות הללו. שום מעשה ישראלי אינו מצדיק אנטישמיות, ושום יהודי בעולם אינו אחראי אוטומטית למעשי ממשלת ישראל. ובכל זאת, אסור לנו להתעלם מן הסכנה שמדיניות של כוח ללא גבולות תעמיק את האיבה, את הבידוד ואת חוסר הביטחון שלנו ושל ילדינו. גם אם אפשר לדנות הכרעה מדינית, אי-אפשר לדחות לנצח את עצם קיומם של בני האדם שחיים לצדנו. הם אינם עומדים להתאדות. גם אנחנו לא.

השאלה היא איזה עתיד אנחנו בונים כאן. האם עתיד שבו לשני העמים יש אפשרות לחיות בביטחון ובכבוד, או עתיד שבו כל דור מוריש לדור הבא עוד קברים ועוד סיבות לשנוא?
הגיע הזמן להתעשת. זיכרון השואה מחייב אותנו. הוא אינו פוטר אותנו מאחריות.