ביום הראשון של חול המועד פסח יצאנו אל האביב. נסענו ללא מפה. סיכמנו שנעשה מה שיהיה אפשר, מה שנרצה במסגרת האפשרויות, המגבלות והאילוצים השונים. הכבישים, רובם ככולם, היה פתוחים, דלילי-תנועה, בלתי פקוקים. הפתיחה היתה טובה ונעימה. מזג האוויר היה נעים, נפלא, נהדר, הולם כל קלישאה אודותיו. שמענו שירים יפים בגימל. העמק והגליל השתרעו, מרהיבים בנופיהם, כמו ארץ מובטחת, אגדית. לא חסר לנו דבר. בירכנו על היש.
בחנייה הראשונה, במרכז קניות צפוני, אשר רבים מבתי העסק בו היו סגורים, עובדה שעוררה תרעומת רועמת בקרב עוברים ושבים, ראינו אם סוטרת על לחיי בנה הפעוט. זו היתה התשובה שלה לשאלה סבירה, לגיטימית, נוגעת ללב וכובשת אותו בתמימותה המזוקקת, בפשטותה ובאנושיותה. היא אמרה לו שהיא כבר תראה לו מה זה. מה זה מה? זאת לא ידענו, ספק אם האיש הזעיר שאליו כיוונה אמו את איומה הבין את כוונתה. שיח אלים בין אנשים בלתי שווים בבוקרו של יום כייף.
בחנייה השנייה, במרכז מסחר ובילויים אחר, שוקק מקודמו, מול חנות לממכר כלי בית מסוגננים, עמד איש אחד ותבע (!) מאחת המוכרות, "עולה חדשה" על-פי חיתוך הדיבור הרוסי שלה, נייר לאריזת מתנה שהוא רכש בחנות אחרת. היא הסבירה לו באופן בהיר, מנומק, הגיוני בהחלט, מדוע היא אינה יכולה לתת לו נייר אריזה "אפילו לא חתיכה". היא הסבירה לתובע הגס, כי בעל הבית שלה אוסר עליה ועל עמיתיה למשמרת תכלית איסור לתת נייר אריזה "אפילו לא חתיכה קטנה". היא אמרה לו גם, כי אם תעשה זאת היא עלולה לסכן את מקום עבודתה, שבו היא עובדת מזה ארבע שנים.
ההסבר שלה רק העצים את גילויי האלימות המילולית שלו. הוא קילל אותה ואת כל "הרוסים האלה". הוא ניאץ וגידף את "המדינה המזורגגת הזאתי". הוא סינן " איזה אנשים, אפשר להשתגע". כשהבין, לא לפני שרטן וקילל במלים מלוכלכות, שהוא לא יקבל את מבוקשו, הוא תלש חתיכה מסליל נייר האריזה, קימט אותה, השליך אותה על הרצפה והכריז "לא צריך ממכם טובות".
ימים אחדים לאחר מכן אני זוכר רק שרידים עמומים מתווי פניו. דמותו מיטשטשת ודוהה בי. מן הסתם, עד סוף ימי החג לא אזכור אף לא תו אחד מדיוקנו, אבל באוזני-רוחי אוסיף ואשמע אותו שואג, מנבל את פיו וממלא אותו במלים מלאות רוע, רעל וארס.
אפשר, שיום יבוא, מוקדם מן הצפוי, ואני אפגוש אותו שנית, באקראי, מולך רמזור, או, אולי, בתור למוסד ציבורי כל שהוא.
ייתכן כי אתקל בו שוב ובעל כורחי אאזין לדעתו על המדינה ועל תושביה. ואם, חלילה, בשוגג, אגע בו ואף כי אבקש סליחה הוא ישטוף אותי בשפת-הביבים המעופשת שלו ואז, או אז...
היה לנו יום נעים ומהנה. בילינו כמעט כפי שרצינו. יכולנו, אמנם, לבקש יותר אבל לא היתה לנו סיבה לעשות זאת הסתפקנו בשלנו. הארץ? נהדרת. בלי מרכאות. בלי הגזמות. פשוטה כמשמעה.
רק שתי צלליות - אחת בכל חנייה - העיבו על יומנו, העכירו וכיערו אותו: האם שהיכתה את עוללה, על לא עוול בכפו, כאשר שאל אותה שאלה טבעית ומותרת, והאיש שקילל את האישה, שלא נענתה לדרישתו החצופה, על לא עוול בכפה.
