על עכברים ואנשים

הומופוביה

קראתי: "הומופוביה זה לא עניין פוליטי" (ידיעות אחרונות, תמר טרבלסי-חדד, 15.2.15).

הדברים צוטטו מדבריו של תלמיד כיתה י"ב בבי"ס "בליך" בר"ג, במסגרת "סיעור מוחות" שמתנהל במקום בכל ערב בחירות כלליות, כמסורת מפוקפקת בעיני.

ראשית, העבודה שתלמידי כתה י"ב הצליחו בעבר מספר פעמי ם לבטא מראש פרופיל הצבעה ציבורית בבחירות טוב יותר מסקרי דעת קהל "מקצועיים", אינה מהווה אסמכתא לכושר נבואה או לחשיבה יוצאת דופן של תלמידי ביה"ס. היא מבטאת מקרים. הואיל וגם המורים, גם התלמידים וגם התוצאות שונים, פולחן "הניבוי" שמנהלת התקשורת במקום ערב הבחירות - מיותר.

נראה שדברי התלמיד שצוטטו מוכיחים חוסר הבנה של מהות של הפוליטיקה והדמוקרטיה. שני המושגים באים לומר שבחברה חופשית ופלורליסטית יש דעות רבות, יש מקום לניהול מאבקי שכנוע על צדקת דרך כזו או אחרת להשגת מטרות חברתיות, יש מקום לאי-הסכמות ויש דרכי הכרעה מוסכמות. ובמקום שמתנהל דיאלוג ציבורי ומאבק ציבורי על דעות, אידיאות ודרכי פעולה הנובעות מהן, יש פוליטיקה...

הומופוביה מבטאת את אחד הנושאים השנויים במחלוקת בין קבוצות שונות בחברה. מצד קיצון אחד יש מי שמבקשים להפכה למציאות נורמטיבית ואפילו רצויה, ומצד שני יש מי שרואים בה "סטיית תקן" של הטבע, שיש דרכים מעשיות ודרושות דרכים כאלה בכדי לתקנה או להתחשב בה בנירמול החיים היום-יומיים. ראיה זו אינה מקדשת סטיות-תקן ואינה רואה בהן מציאות רצויה. אלא עובדה קיימת. אני תומך בגישה השנייה.

גימיקים במקום חזון ותוכנית לאומית

קראתי: "המפגינים בכיכר יקראו להחליף את השלטון" (ידיעות אחרונות, איתמר אייכנר, 15.2.15)

הידיעה מיוחסת לעמותת "מיליון ידיים", עוד ארגון "מטעם האזרחים נגד ביבי בכל מחיר" שתפקידו לייצר "בזים" תקשורתיים נגד הימין בשם האופוזיציה ותומכיה בארץ ובחו"ל. מובן שאת העצרת מקיימים בכיכר רבין, ובאותה הזדמנות ממחזרים גם את "הג'וקר" הפוליטי של רצח רבין, בדיוק מאותה סיבה ובדיוק לאותה מטרה...

כל הגימיקים מבטאים בריחה מהצורך לדבר אל הציבור בגובה העיניים, ולהציג לשיפוטו תוכניות פעולה לאומיות בנושאים המרכזיים שעל סדר היום שלנו. לחטא זה שותפות כל המפלגות שמתכוונות להשתתף בבחירות הקרובות. מהן כאלה שאין להם מסר והן פסדה פשוטה של אינטרסים סקטוריאליים כאלה ואחרים ותפקידן להבטיח אחרי הבחירות שמירה על אינטרסים אלה במוסדות החקיקה והביצוע הממלכתיים. ומהן כאלה שנמנעות במכוון מהתמודדות עניינית משום שהן יודעות שרוב ההחלטות המרכזיות בישראל מתקבלות במסגרת אילוצים שמותירים מעט מאוד גמישות להחלטות עצמאיות ובלתי-תלויות.

עובדה זו חריפה הרבה יותר בשמאל, ששבוי בידי תומכיו באירופה וארה"ב. תומכים שמממנים את פעולותיו ובה בעת מתנים את המשך התמיכה והסיוע בהמשך הפעילות בשירות מטרות שרוב הציבור בישראל אינו מסכים להן או לחלקן הגדול. באופן זה הופכת הפעילות להתקפות אישיות וגימיקים ציבוריים ותקשורתיים תוך התעלמות מהציבור, שאלותיו ומשאלותיו. בעוד שבשמאל זו תוצאת האילוצים שקבל על עצמו במטרה להחליף את השלטון בתמיכת אחרים, אצל הימין זו תוצאה של מרחב הגמישות המצומצם של חופש הפעולה המוקנה לו ע"י החתרנות האינטנסיבית מבית ומבחוץ.

אילו היה הדבר בידי, הייתי ממליץ לציבור להפסיק להתייחס ולהשתתף בסקרים ובמשאלי דעת-קהל, במטרה להטיל "איפול" על עמדותיו כלפי המפלגות המשתתפות בבחירות, ולהכריח אותן להתאמץ ולשכנע אותו עד הרגע האחרון בזכאותן לקבל את תמיכתו.

אי-השתתפות בבחירות היא אקט בלתי-דמוקרטי ומזיק, משום שאלה שאינם משתתפים מחלישים את עמדותיהם בתוצאות הארציות ומעניקים עמדות כוח לקבוצות מיעוט הומוגניות, ופנטיות לעמדותיהן. אי-השתתפות בבחירות היא פתח מוטעה ובכל זאת בלתי-מבוטל לאי-ציות אזרחי למוסדות ולשלטונות המדינה, מתוך שהיא שוללת את לגיטימיות ההחלטות המתקבלות ע"י רוב, שהוא עצמו מיעוט בציבור. הדרך שאינה מחוללת לקונות אלה ועם זאת מצביעה בפני המפלגות על אי-שביעות רצון ציבורית מדרך התנהלותן, הדרך שמקשה על המפלגות למכור עצמן ערב הבחירות על בסיס של גימיקים חסרי ערך וחסרי תכלית, היא דרך דוגמת זו המוצעת לעיל.

ברור שהדרך האולטימטיבית היא להתנתק פעם ולתמיד מהשבלונה ההתנהגותית המקובלת, המשקפת סטריאוטיפ מחשבתי, נאמנות עיוורת לדרך שלעולם אינה מתממשת בפועל ודפוס התנהגות של "לקוח שבוי" (captive customer), היא לשקול גישה אידיאולוגית אחת מול גישה אידיאולוגית אחרת ולהחליט על הרע במיעוטו: ימין - ציוני, לאומי, יהודי, מול שמאל - פוסט-ציוני, חסר זהות אתנית וברובו אנטי-יהודי. אני קורא לכך הרע במיעוטו משום שאין ספק שהכל מבינים שגם אם תתקבל הכרעה פוליטית ברורה בין ימין לשמאל, בקדנציה אחת לא ניתן יהיה לטפל בכל הבעיות ולפתור את כולן.

עולה להתקפה

קראתי: "בעקבות סרטון של הליכוד... - תקף ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין את נתניהו..." (ידיעות אחרונות, איתמר אייכנר, 15.2.15)

דיסקין הציב עצמו בעמדה של "אנטי-ביבי מובהק", והוא מתמיד בה מאז סיים את תפקידו כראש השב"כ. בכדי שיקל עליו להיות אופוזיציה שמשתמשת בתואר של תפקידו הקודם, ללא הנטל של איש ציבור מכהן, גם נמנע מהצטרפות למחנה פוליטי מוגדר, והוא מניח לציבור לשפוט היכן הוא עומד. לבד מאי-הגינות שיש בכך שאיננו מזהה עצמו פוליטית אבל עוסק בפוליטיקה ממלכתית פר-אקסלנס, הוא מצטייר כמי שיש לו חשבון אישי עם ראש הממשלה, וחשבון אישי בדרך כלל אינו מעיד על אוביקטיביות והגינות.

אין זו פעם ראשונה בתקופה האחרונה, ומיד לאחר הדברים הנ"ל, טרח לתקוף את הפרסומים על בית ראש הממשלה, כאילו רק הוא יודע להעריך אם קיים סיכון ביטחוני בפרסומים אלה או לא קיים סיכון כזה. מאחר שניתן להניח שהשב"כ לא הפסיק את הפיקוח על בית ראש הממשלה גם לאחר תקופת דיסקין, והוא ממשיך לנהל את קיום הביטחון השוטף על ראש הממשלה, ביתו, משפחתו וכו', מקבלת התקפתו של דיסקין גוון חזק עוד יותר של חשבון אישי, שהרי לא תקף את תפקוד השב"כ אלא את ראש הממשלה (או אשתו, שגם היא על הכוונת של ידידי משפחת נתניהו) בניסיון נואל ליחס עוד מחדל, ולו במשתמע, לראש הממשלה השנוא עליו.

דיסקין הוא אחד מסדרת מבקרים ביטחוניסטים לשעבר ששמו להם מטרה - כל אחד ונימוקיו הסמויים עימו, שהרי איש מהם לא הציב על השולחן טענות אמיתיות ומוכחות לעמדותיו רק חוות-דעת אישית על הממונה לשעבר- לנגח את נתניהו. אני רואה בגישה כולה ובדרך בה היא מנוהלת ניסיון מתמשך לחסל פוליטית את נתניהו בדרך המלוכלכת ביותר האפשרית.שיטת "הגימיקים" עובדת גם כאן.

מבחינתי, דיסקין כעד אופי או כמומחה ביטחון, בהתייחס לעדויות על נתניהו - פסול. אם הוא רוצה לנהל מאבק פוליטי, שיצטרף לארגון פוליטי או יקים אחד כזה וישכנע את הציבור כפוליטיקאי שהוא יודע על מה הוא מדבר ויודע להציע גם תחליף נאות. אם הוא חותר למאבק משפטי, שיציג את טיעוניו בפורומים הנכונים ויש לו מספיק קשרים בתוקף עברו כדי לעשות זאת. אבל אם יש כאן חשבון אישי, שיכבד וישב בביתו וישתוק. אני מעריך שבדומה לי יש רבין שאינם מעוניינים בדם הרע שצבר דיסקין כלפי נתניהו בדרכים הסמויות בהם התנהלו שניהם במשך שנים, כשרוב הציבור כלל אינו יודע במה מדובר ומי משניהם הוא באמת האישיות הבעייתית.