טרפו החוקי של השודד

אחת הטענות הרווחות בשמאל היא כי לימין חשובה יותר "ארץ ישראל" מאשר חיי אדם, ואי לכך, אהבת האדמה והארץ והרצון לשלוט בה שקולים ל"פאשיזם".

ובכן ראשית, פאשיזם הוא שיטת חשיבה ושיטת שלטון, ואין לו ולאהבת המולדת דבר וחצי דבר. יש אנשים שאינם אוהבים את מקום מגוריהם, יש שאינם אוהבים את אדמתם, ויש שאינם אוהבים ואפילו אינם מרגישים חיבור לעמם. יש. אינני מגנה אותם. זוהי זכותם.

מצד שני, האם האיכרים אינם חשים אהבה לאדמתם, שבה השקיעו את זיעתם והפכו אותה משדה בור לאדמה פורחת ומניבה? האם מי שסידר באהבה את חצרו, נטע בה עצים וגפן מטפסת והתקין בה ערסל או כל דבר אחר המרחיב את תודעתו וגורם לו אושר, ואוהב אותה - פגום מיסודו? האם בית שבו חלפו עלי ימי ילדותי, נערותי ובגרותי, בית שאני מכיר את קירותיו, את צבעו, את צורתו, וכל זכרונותי נצברו בין כתליו, ובהתאם לכך לבי יוצא מאהבתי אליו, כבר הופך אותי מאדם אוהב לפשיסט? ובהרחבה, האם אהבתי לבני עמי, ולא ל"אנושות כולה", הופכת אותי לפחות נאור או מתקדם בדעותי? לפחות מוסרי? האם אהבתי לילדותי והעדפתי את בני משפחתי על פני אחרים שאיני מכיר, ואף כאלה השואפים יום יום להשמידני ולהשמיד את ילדי, משפחתי ועמי - הופכים אותי לחסר מוסר? ל"פאשיסט"?

התשובה לכך היא פשוטה: מי שאינו ניחן באותה יכולת לאהוב את אדמתו וברצון לטפח אותה, לשלוט בה, ולעתים אף לשלם על כך מחיר יקר, אינו מבין לא את משמעות המושג "פאשיזם", ולא את המושגים "אהבת אדם", "יושר אינטלקטואלי", "צדק" ו"מוסר", וברי לי כי ודאי אף אינו מבין את הרעיון המוסרי העומד מאחורי אהבת הארץ.

כי אהבת האדם למולדתו היא ערך בעל משמעות בלתי ניתנת לכימות או לאומדן מתמטי. יתרה מכך, ההיסטוריה כבר הוכיחה באינספור דוגמאות כי מי שאיבד את אהבתו וקשריו לאדמתו ולמקורותיו ולא מצא להם תחליף הולם, אומתו התפוררה ונעלמה למחשכי ההיסטוריה. יתר על כן, גם בני אדם שהיגרו למולדת חדשה, ממשיכים לשמור על חיבור רגשי למולדת שעזבו. כך לדוגמה מאות האלפים שהיגרו לאמריקה לפני מאות שנים, למרות אהבתם למולדתם החדשה אמריקה, עדיין מתגאים באהבתם, חיבתם ואף בגעגועיהם לארצות מוצאם ההיסטוריות. כך מתקיימות באמריקה הגדולה קהילות של אירים המתקבצות יחד לשירת געגועים וכיסופים לאגמיה והריה הנישאים של אירלנד. כך, בכל עיר גדולה במדינות המערב קיים "הרובע הסיני" שבו סינים בני הדור החמישי והשישי, שמעולם לא ראו את סין, מעריצים את תרבות אבותיהם. כך, אזורים ושכונות של איטלקים לשעבר מתגאים בשפה האיטלקית, מתגעגעים לאיטליה ושואפים לבקר ב"מולדת הישנה". כך, אף ילידי היבשת החדשה מזה מאות שנים, צאצאי העבדים, קוראים לעצמם בגאווה אפרו-אמריקנים.



עליבות נפשית המכלה כל חלקה טובה

האם משהו מכל זה הופך אותם לפאשיסטים?

ובכן, עבורנו היהודים, אחד העמים העתיקים ביותר ובעל היסטוריה ארוכה ומפוארת - ארץ ישראל היא האדמה האחת והיחידה. היא ארצם של אבות אבותינו, של בני עמנו, היא היא מושא הכיסופים של העם היהודי לאורך כל שנות גלותנו הארוכה. באדמות אלו, ברגבי העפר של ארץ ישראל, התגבשה זהותו של העם היהודי והוקמה הציוויליזציה המוסרית התרבותית הראשונה על פני העולם הזה כולו. העם שאליו אני משתייך, והציוויליזציה שאני וחברי, ושאר אזרחי ישראל היהודיים, אנו יחד הם יורשיה הישירים, קבעו כאן את משכנם בין הגבעות וההרים, בין מישורי השפלה, עמק יזרעאל והכינרת. וכמו שאמריקני אוהב את אמריקה עד לשד עצמותיו, הצרפתי את צרפת וההולנדי את הולנד, כך אני ובני עמי אוהבים את מולדתנו.

כך, בזכות ולא בחסד, באהבה ולא בשנאה, בעבודה קשה לאורך דורות רבים, נקבע כי ארץ ישראל היא רכושו של העם היהודי, וכדין כל מי שאינו מוכן להעניק את רכושו לאחר ללא הצדקה, או לחלוק אותו עם אויב מר השואף להשמידו, רצונם של היהודים בני עמי, וזכותם המלאה מדורי דורות, היא לשלוט בה, לחיות בה, להיות בה, לגדל את ילדינו עליה - לנצח.

הייתכן כי יש אנשים המוכנים, בשם ה"נאורות" או "אהבת האדם" או "קדושת החיים", להעניק לשודדים ורוצחים את פרי עמלם של דורות? את רכושם ואת רכוש משפחתם של אנשים אחרים? את רכושו של העם היהודי?

המציאות מוכיחה כי יש אנשים מסוג זה. אך אלה החושבים כך משולים למי שמוכן למכור את ילדיו לעבדות, להיכנע לכל סחטנות, ויתרה מכך, לספק אלף אלפי הצדקות לאותם הרוצים ומתכוונים להרוג אותם. אלה הם טרפו החוקי של השודד. לטעמי, ולפי מיטב שיפוטי, מי שמסוגל לכך, אך אינו מוכן להגן על רכושו החוקי, ותהיה זו ארצו, אדמתו, ביתו, חייו או משפחתו - אינו ראוי להם, וסופו במי האפסיים של ההיסטוריה.

האם משמעות הדבר היא שהמחזיק בהשקפה כהשקפתי אוהב פחות את חיי האדם? יש המעלים טענה כזו, וזו מגיעה מהצד השמאלי של השקפת העולם הכללית, הצד שמנסה כבר עשרות שנים לנתק את הקשר בין אדם למדינתו, בין אדם לאדמתו, בין אדם לזכויותיו המוסריות על רכושו ועל חייו. וכל זאת בשם טענה שכל יסודותיה הם סתירה לוגית מובהקת המעידה בעיקר על המחזיק בה שאינו מבין את משמעותה. טענה זו משולה לאמירה: "לאדם יש שתי רגלים, וכך גם לתרנגול - לפיכך האדם הוא תרנגול". או במילים אחרות, אין זו מסקנה לוגית, אלא חיבור אקראי של גיבובי מילים. אלא מה, נוח להשמיע אותה והיא עושה רושם שיש לה הקשר והיגיון פנימי, שכאמור אין לה כלל וכלל.

כך, מאות ואלפי יהודים הקימו את הארץ וחלקם שילמו בחייהם, ביניהם אנשי ימין ואנשי שמאל מובהקים, למען האידיאל של בנייה מחדש של המולדת ההיסטורית של עם ישראל. האם ניתן לחבר לכל הקהל הגדול הזה שהתנאה באהבת הארץ את המושג "פשיסטים"? האם יש בכך איזשהו רצף לוגי, או הקשר מוסרי? כן, בדמיונו של שונא אדם המתנאה בתואר "נאור" ו"אוהב אדם".

ואומנם, אהבת האדם, כך מלמדים אותנו חכמינו, היא אחד מיסודותיו של עם ישראל. גישתו היא מוסרית לעילא, וחיי האדם, מעבר להיותם מקודשים, גם אמורים להיות בעלי משמעות, קרי, לא די לו לאדם להתקיים בחלל הזמן והמקום ללא מטרה, ערכים או מוסר. ולעתים, לרעיון המוסרי יש גם התחייבויות משל עצמו. לומר "אני מוסרי", ללא כל התחייבות, ללא כל ביצוע מעשה מוסרי, ללא מוכנות להגן על העמדות המוסריות, על עקרונות המוסר, מצביע בעיקר על העדר מוסר ולא על קיומו, על עליבות נפשית ואומללות קיומית המכלה כל חלקה טובה.

בעולם שבו אנו חיים כיום, שבו רוצחים ומטורפים מעמידים פנים של אנשי תרבות ומוסר, עולם שבו טרוריסטים ואנטישמים פועלים ללא הרף בהסכמת מדינות בלתי מוסריות, עולם שבו רצח יהודים הופך ל"רצח אקראי", עולם שבו אינטלקטואלים ואנשי שלטון מסרבים אף להוציא מפיהם את המילים "טרור איסלאמי", ובמקביל טוענים כי כאן בארץ ישראל מתקיים משטר "אפרטהייד", עולם שבו אנשי רוח מתנהגים כאילו אנו חיים באיזו אוטופיה מדומיינת המתקיימת רק באולמות ההרצאות ובוויכוחים חסרי תכלית, בעולם זה - האדם המוסרי מתחייב לא פעם להילחם ולשלם מחיר על העקרונות היסודיים של הקיום.

ואהבת ארץ ישראל, כמות שהיא, כמושכלת יסוד, כאקסיומה ראשונית, היא אחד הביטויים והעקרונות הראשונים של היותך בן לעם ישראל. רוצה לומר, ותר על אהבתך לארצך ולאדמתה, וויתרת על חייך, על תרבותך, על המוסר, על זהותך היסודית - וכך תביא להתפוררות, לשכחה, ובסופו של דבר - להיעלמות כאבק פורח.

חובבי הלוגיקה הטהורה יצביעו מיד על המושג "אהבה", ובהרחבה על המושג "אהבת ארץ-ישראל", כרגש הסותר את ההיגיון, ולכן - ככשל מובנה. אך אותה "לוגיקה טהורה" היא חרב פיפיות. כי האדם אינו יצור לוגי טהור, כי אם בעל רגש וחישה. אהבת ארץ-ישראל אצל עם ישראל אינה "אהבה לוגית". שורשיה, כמו כל עיקרון מוסרי, נעוצים ברגש, בחישה האנושית. ובהרחבה, רע ומר יהיה העולם שבו אנו חיים, אם הלוגיקה הטהורה תהיה קנה המידה היחיד. בעולם שכזה, למשל, הפתרון הלוגי לריבוי אוכלוסין יהיה לירות במחציתם. זהו פתרון לוגי פשוט, אך באשר למוסריותו אין צורך להרחיב.

אי לכך, אהבת האדמה, קרי ארץ ישראל, אינה אלא הרחבה מוסרית של אהבת עצמך, אהבת משפחתך, אהבת עמך, והסכמה ורצון להיות חלק מציוויליזציה מפוארת ועתיקה. אהבת האדמה היא השורש הראשוני של תחושת היחיד, של התרבות שממנה צמח. היא היתד שעליו נתבנתה שרידותו של עם ישראל לאורך הדורות, וכאמור - היא מושא געגועיו.

מי שרוצה להיעלם לאי-שם, לזנוח את המוסר ולוותר על קיום משמעותי כחלק מעם ישראל, רשאי כמובן לעשות כן. אך מי שחפץ חיים, והוא בעל מוסר, מבין ורואה את עצמו כחלק מעם ישראל, כאדם בעל משמעות, כמי שחיי האדם מקודשים בעיניו, ראוי לו לאהוב את ארץ ישראל, את אדמתה ואת עמו.