עיקר הדין במשפט העברי מחייב את האב לבדו לשאת במזונות ילדיו הקטינים. הדעה המקובלת, אשר השתרשה אף בפסיקת בתי המשפט, היא שההלכה מחייבת את האב היהודי לשאת דווקא במזונות בנו שנולד מאם יהודייה אך פוטרת אותו ממזונות ילדו שנולד לו מן הנוכרית. להלן נבקש לערער על גישה זו, תוך שאנו נסמכים על תשובה מעניינת שניתנה בסוגיה ע"י הרב בן-ציון מאיר עוזיאל, אשר שימש כרב הספרדי הראשי הראשון של מדינת ישראל

כך שנינו במסכת יבמות: "בנך הבא מישראלית קרוי 'בנך' ואין בנך הבא מן הנוכרית קרוי 'בנך'". וכך אף נפסק להלכה ע"י הרמב"ם: "והבן מן הכותית - איננו בנו".

לכאורה, משמעותה של הלכה זו היא, שלא זו בלבד שהבן אינו יהודי, אלא שאביו אף פטור מכלל החובות שמחויב אב כלפי בנו, כגון הדאגה למזונותיו, שהרי ילד זה אינו נחשב ל"בנו". ואכן בתי המשפט אשר נדרשו לסוגיה פסקו, כי מצד הדין העברי אין חיוב על האב לשלם מזונות לבנו. החיוב במזונות יקום אך ורק מכוח הדין האזרחי כמפורט בסע' 4 (ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות): "אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם. הוראות חוק זה יחולו על מזונות אלו".

כך, כדוגמה, פסק בית המשפט המחוזי בפרשת שפושניקוב: "האב הוא יהודי, האם מחוסרת דת (ממוצא נוצרי) ולפיכך הילד של בני הזוג אינו נחשב יהודי אלא נוכרי. משכך, לא קיימת חבות על-פי הדין האישי של האב (דיני ישראל) במזונות הילד וחל סעיף 4 א' בחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), משמע יש לפסוק מזונות בהתאם להכנסות שני ההורים. זוהי ההלכה שמופיעה בספרות המשפטית כבר שנים רבות".


מדוע הילד הוא גוי


בניגוד לדעה הנזכרת אבקש להציג, כאמור, את פסיקתו המאלפת של הרב עוזיאל. בתשובתו, אשר פורסמה בספרו שו"ת משפטי עוזיאל, מקדים הרב עוזיאל ומבהיר בלשון זהב, תוך ניתוח פסיכולוגי מעמיק ורגיש, מדוע על-פי ההלכה היהודית בן הנולד לאב יהודי ואם נוכרייה מיוחס אחר אמו ונחשב לגוי:

"מצות התורה זו היא משום שהילד... שמקבל משיחת האם ולטיפותיה הרחמניות שבהם היא גם מייסרת אותו ומיישרת את מידותיו לפי מידת השכלתה וחינוך בית אביה וסביבתה, לכן הילד נגרר אחריה ומכבדה לפי שהיא משדלתו בדברים יותר ממה שהוא מכבד את אביו (קידושין ל"ב). לכן אם היינו דנים לייחס את בן התערובות אחרי אביו, יהיה בן זה היה מתחילת הווייתו... פוסח על שתי הסעיפים וממילא יוצא קרח מכאן ומכאן... לזאת הייתה עצת ה' למסור את הבן לאמו במקרה זה... ולמנוע גם ריב ומדנים תמידי בין האב והאם שמושך אחריו ריב וקנאות של שני העמים. לכן הייתה עצת ה' ליחס בני תערובות לאמותיהם, כדי שיידעו מראש האב והאם את ייחוס בניהם המשותפים שהולכים אחר האם שהיא יולדתם מיניקתם ומגדלתן".

אולם על-אף שהבן מתייחס אחר אמו, טוען הרב עוזיאל, כי אין האב נפטר מהתחייבויותיו המוסריות כלפיו. הרב עוזיאל סובר, כי תקנת אושא, המחייבת את האב היהודי לשאת במזונות ילדיו הקטינים, מושתתת בעיקרה על נימוק מוסרי לפיו אין אב יכול לנער חוצנו מיוצאי חלציו, כיוון שכך חיובו חל אף לגבי ילדים שנולדו מחוץ לנישואין ואף לגבי בן ממזר וכיוצ"ב.


אין היגיון במתן פטור


באותה מידה קיימת חובתו של אב לדאוג למילוי כלל צרכיו ומחסורו של בנו מן הנוכרית. בן זה אומנם מיוחס אחר אמו, אך אין הדבר מנתק את קשר ההורות לאביו ואת חובותיו המוסריות כלפיו, ובלשונו: "לאחרי תקנת אושא שיסודה היא מטעם מוסרי... מסתברא שמטעם זה חייב במזונות הבנים גם לבני זנונים וגם כשמתה אמם... ואחרי תקנת אושא מסתברא לחייב את האב שמודה בבנו מטעם אנושי... וטעמים אלה שייכים אפילו כשהבנים אינם נקראים 'בניו', דבכל אופן ילדיו הם".

הרב עוזיאל מבהיר, כי אין כל היגיון הלכתי במתן פטור לאב מלשאת במזונות בנו מן הנוכרית, תוך הטלת החיוב על הקופה הציבורית, ובלשונו: "ומכל שכן שאין להטיל מזונות בן זה על הציבור כולו בזמן שיש לו אב, ויהיה אביו חוטא נשכר".

לבד מכך טוען הרב עוזיאל, כי כאשר מדובר בזוג מעורב אשר נישא בנישואין אזרחיים, הרי שקיימת אף התחייבות מכללא של הבעל לפרנס את אשתו וילדיו ולדאוג לכל מחסורם: "נוסף על זה יש צד גדול לומר שאדעתא דהכי נשאה ואדעתא דהכי היא נשאת לו [על דעת כך הוא נישא לה והיא נישאה לו], שיפרנס בניה. וזהו בבחינת אנן סהדי [אנו עדים לכך] שהתחייב לה בשעת נישואיו איתה לזון ולפרנס את בניו. הלכך יש לדון בזה מדין מחייב את עצמו בדבר שאינו חייב, לחייבו במזונות ילדיו אעל-פי שאינם בניו לשום ענין אחר".

ומכאן מגיעה מסקנתו של הרב עוזיאל: "מכל זה נראה ברור שלא פטרה התורה ולא פטרו חכמים את האב במזונות בנו מן הנוכרית, לפי שסוף-סוף בן זה היא תולדתו של אב והוא הגורם להוצאתו לאוויר העולם, והוא חייב גם בגידולו וקיומו לכל הפחות כדין בריות שמזונותיהם מוטל על האדם המחזיק אותם ברשותו, ולא עוד אלא שקודמים לו, וזו היא דרכה של תורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

נוכח האמור אני סבור, כי ראוי שבתי המשפט ישנו מנוהגם, יאמצו את גישתו של הרב עוזיאל, המשתלבת עם יסודותיה הדמוקרטיים והשוויוניים של מדינת ישראל, ויחייבו את האב היהודי אף במזונות ילדיו מן הנוכרית מכוח דינו האישי, היינו הדין העברי.

ואם ישאל השואל - מה לי הכא מה לי התם, וכי איזו נפקות יש למקור החיוב אם יבוא מן הדין העברי או מן הדין האזרחי? נשיב לו מאוצרותיו של המשנה לנשיא מנחם אלון: "משפטו של עם זקוק לשורשים ולעבר שמהם הוא יונק ובצילם הוא חוסה. המשפט המתגבש במדינה העברית זקוק לשורשים ולעבר משלו, ואלו יימצאו לו רק אם ידע להשתרש ולהשתלב אל נכון במערכת המשפט העברי וההיסטורי... כל קליטה של עיקרון מעקרונות המשפט העברי, מהווה חוליה נוספת בשרשרת הרציפות עם העבר הרחוק והקרוב".