יאיר גרבוז, חבל שמעדת

מיותר להציג עצמי כאתאיסט, אך אינני יכול לומר על סבא רבא וסבתא רבתא שלי, שעלו לישראל במחצית השנייה של המאה ה-19, שהם היו אנשים טיפשים, רק כי בחיי היום-יום שלהם היה מקום של כבוד לנשק מזוזה.

לסבתא רבתא שלי היה גם קמע - ספר תהילים, שלא מש מגופה והיה מונח תחת הכר כשעלתה על משכבה. לרגום את עולמה הרוחני במילים פוגעניות כמו טיפשה, זה מעשה מחפיר.

אני משוכנע, שאם בחייהם היו יודעים סבא רבא וסבתא רבתא שאני, הנין שלהם, לא אאמין בכל מה שהם האמינו, היה נגרם להם צער רב. היה נגרם להם צער, אם ידעו שכשאסב לשולחן המשפחה המורחבת אומר: "בחרתנו עם כל העמים" ולא "בחרתנו מכל העמים".

גם כשהרחקתי לכת מעולמם הדתי, אני רוחש כבוד לכל הריטואל הדתי, שהיה תמצית חייהם של סבים חמים עם עולם תכני רוחני עשיר, שבחיי היום-יום כרעו תחת נטל של מלחמת קיום קשה בעבודה חקלאית באדמת ביצות בפתח תקוה, שלא תמיד האירה להם פנים.

אני אדם שחלוק על תפיסת העולם הדתית, אך כאדם אני רוחש כבוד לכל אדם שחש צורך לנשק מזוזה, כשמזוזה היא חלק מהווית חייו, היא חלק מתמצית חייו. ואין כל הצדקה לגילוי של בוז והתנשאות האחד כלפי תרבותו של האחר, תוך הדבקת המילה טיפש לעברו.

מיותר להציג עצמי, כמי שיש לו ויכוח נוקב עם הדת, אך אני רוחש כבוד לכל אדם, שחש צורך לעלות אל קבר צדיק ולשיח אל מול הקבר את כאבו ואת תפילותיו. מי שבז לאותו אדם, חוטא בחטא היהירות וההתנשאות.

יש לי ויכוח נוקב עם התכנים הדתיים, אך אני רוחש כבוד לכל יהודי, שמלטף אבן בכותל, שח לה את כמיהותיו ומאווייו. כן, יש לי גם כבוד למוסלמי, שכורע על ברכיו ונושא תפילה לעבר כתובת סלעית רחוקה בחצי האי ערב. כן, אני רוחש כבוד לנוצרי החש צורך לנשק לצלב, אותו הוא אוחז ברטט של קדושה.

יש לי מגע שוטף עם רופא מוסלמי בכיר ומוערך מאוד במערכת הרפואה הציבורית בבית חולים במרכז תל אביב, שבשעה מסוימת הוא פורס שטיח בקבינט בו עובד, כורע ברך ומתפלל את אחת מתפילות היום.

צר לי, שיאיר גרבוז ואחריו יהושע סובול, שאני חש הערכה רבה לעבודתם האמנותית, עלו על שרטון. הצער הוא רב, כי אני מעריך את יצירותיהם. אין הצגה אחת, שיהושע סובול העלה על הבמות בארץ שלא ראיתי, כולל גם מה שעשו דרכן לתיאטרון הפרינג'. ומתוך אותה הערכה, וארשה לי לומר, גם מתוך אותה האהבה, אני כותב שורות אלו בכאב רב. כואב כי הייתה כאן מעידה וביטוי פוגעני באמונותיו של האחר.