|
שיקולים שונים בבחירה [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
יוליה אלעד-שטרנגר [צילום: יח"צ]
|
|
|
|
|
|
|
|
מחקרים מראים שכאשר תפיסת העולם שלנו מאוימת, אנו נוטים להתחפר אף יותר בעמדותינו המקוריות, כדי לשמר את תחושת הוודאות שמספקת לנו האמונה בעולם סדור ומאורגן המבוסס על אמיתות ברורות. במבט רחב יותר, זו גם הסיבה שאנו נוטים להצדיק מערכות חברתיות קיימות, ומפחדים מכל איום על הסטאטוס-קוו, גם אם השפעותיו עלינו שליליות בעליל | |
|
|
|
|
|
כולנו רוצים לראות את עצמנו כיצורים רציונאליים. כמי שלוקחים בחשבון את כל הגורמים הרלוונטיים לפני קבלת החלטה, כמי שעומדים בגבורה בפני מניפולציות של בעלי עניין, וכמי שמונעים משיקולים הגיוניים, מעשיים ותבוניים. רבות מדובר בשבחי הרציונאליות, כאילו אין המדובר בתיאוריה נורמטיבית של טבע האדם, אלא במעלה מוסרית של ממש. אך האומנם כך הוא?
באמצע המאה הקודמת התחוללה מהפכה קונספטואלית, אשר החלה במחקר וחלחלה לשיח הציבורי, שבבסיסה הטלת ספק בסברה כי בני האדם מבססים את החלטותיהם על שיקולים רציונאליים גרידא. הנחת היסוד של התיאוריות ההתנהגותיות החדשות, אשר איתגרו את תיאוריית ה"בחירה הרציונאלית" הקלאסית, לא הייתה שבני האדם אינם רוצים להיות "מחשבונים" רציונאליים, אלא שהם פשוט אינם מסוגלים לכך. המידע אליו אנו נחשפים רב לאין שיעור, ומורכב מכפי שאנו יכולים לעכל ולעבד באמצעות המשאבים הקוגניטיביים המוגבלים העומדים לרשותנו.
כדי להתמודד עם העולם, אין לנו ברירה אלא להשתמש בקיצורי דרך מנטאליים ולהסתפק בתפיסה חלקית ומוטה של המציאות. אלמלא קיצורי הדרך וההטיות המחשבתיות והרגשיות הללו, היינו ניצבים חסרי אונים מול הבחירות שאנו נאלצים לבצע מדי יום ביומו: החל בבחירת הקורנפלקס במכולת, עבור בבחירות בן או בת הזוג שלנו, וכלה בבחירת המנהיגים שייצגו אותנו בממשלה הבאה. אין להקל בכך ראש: גם בפוליטיקה, שהשפעתה על חיינו דרמטית מכפי שהשפעתו של הקורנפלקס תהיה אי-פעם, איננו פועלים אך ורק מתוך שאיפה למקסום רווחים ומזעור הפסדים פוטנציאליים. מהם אפוא השיקולים העומדים בבסיס דפוסי ההצבעה של הבוחר הממוצע?
בשנת 1960, פרסמו חוקרים מאוניברסיטת מישיגן מחקר מקיף אשר קבע כי מצביעים אמריקנים אינם מבססים את בחירתם על היכרות עם מצעי המפלגות או על אידיאולוגיה פוליטית סדורה ומבוססת, אלא על השתייכות מפלגתית ששורשיה היסטוריים-משפחתיים. אף שמחקר זה זכה לביקורת נוקבת לאורך השנים, ואף שהיכולת להכלילו למערכות פוליטיות מורכבות יותר מוטל בספק, המחקר העלה לתודעה את המרכיב הזהותי, או השבטי, שבהצבעה. במילים אחרות, מחקר זה ורבים נוספים העלו את האפשרות שלמידע שאליו אנו נחשפים תפקיד קטן משאנו חושבים בקביעת דפוסי ההצבעה שלנו.
אינספור מחקרים השואבים את השראתם מהפסיכולוגיה החברתית והקוגניטיבית מצביעים על הנטייה האנושית האוניברסאלית להתעלם ממידע שסותר את מה שאנו מאמינים בו ממילא, ולפרש מידע שאנו נחשפים אליו באופן שעולה בקנה אחד עם אמונותינו ומחשבותינו. ככל שהשתייכותנו המפלגתית חזקה יותר, בין אם מסיבות היסטוריות-משפחתיות ובין אם מסיבות אחרות, כך נהיה מושפעים פחות מניסיונות לערער על עמדותינו או לשנותן. נוסף על כך, מחקרים מראים שכאשר תפיסת העולם שלנו מאוימת, אנו נוטים להתחפר אף יותר בעמדותינו המקוריות, כדי לשמר את תחושת הוודאות שמספקת לנו האמונה בעולם סדור ומאורגן המבוסס על אמיתות ברורות. במבט רחב יותר, זו גם הסיבה שאנו נוטים להצדיק מערכות חברתיות קיימות, ומפחדים מכל איום על הסטאטוס-קוו, גם אם השפעותיו עלינו שליליות בעליל.
יעילות רטוריקת האיום וההפחדה
הנטייה הזו מסבירה גם מדוע לאידיאולוגיות מסוימות השפעה חזקה במיוחד על הבוחר. היות שכולנו מתקשים לשאת עמימות, לפחות במידה מסוימת, אידיאולוגיות אשר מספקות לנו תחושה של סדר וודאות, וחלוקה ברורה לטוב ורע ול"אנחנו" ו"הם", מספקות לנו נחמה קיומית. זו גם הסיבה לכך שהשימוש ברטוריקה של הפחדה ואיום, והצעת פתרונות לפחדים אלה בדמות מדיניות או אידיאולוגיה מסוימת, יעילה הרבה יותר מהשימוש ברטוריקה של אופטימיות ותקווה לעתיד. לצד הפחד האוניברסאלי מאי-ודאות, יעילותה של רטוריקת האיום טמונה גם ברתיעה האנושית מהפסד: בני האדם יסכימו להסתכן יותר כדי להימנע מלהפסיד דבר-מה שכבר יש להם מאשר כדי להרוויח דבר-מה שאין להם. במונחים פוליטיים, אנשים יסכימו לסכן פחות כדי להשיג הישגים מדיניים, לאומיים או צבאיים עתידיים, מאשר כדי לשמר את ההישגים והסטאטוס-קוו הקיימים. כל מדיניות, אפוא, ניתן "למסגר", או לנסח, במונחים של איום ופחד מהפסד (מה נפסיד אם לא נתמוך במדיניות) או במונחים של תקווה לרווח עתידי (מה נרוויח אם נתמוך בה).
אולם, יש הטוענים כי דפוסי בחירה פוליטיים אינם חפים לגמרי ממרכיבים רציונאליים. על-פי מודל ה"הצבעה הרטרוספקטיבית", מצביעים מבססים את בחירתם על סקירה של ביצועי העבר של המועמדים, ומשתמשים בהצבעה כאמצעי ענישה או תגמול על תפקודם. אין ספק שבחירה רטרוספקטיבית נשענת על אלמנטים רציונאליים: שהרי, בחירה על בסיס ביצועי עבר מגלמת בתוכה ידע בסיסי על סיכוייו של כל מועמד להשיג רווחים עתידיים לבוחריו. ואף על-פי כן, הצבעה פרוספקטיבית אינה חפה מהטיות: למשל, הנטייה האנושית להיחשף למידע באופן סלקטיבי ולפרשו באופן סלקטיבי, מקשה על שיפוט אוביקטיבי ושיטתי של המציאות. יתר על כן, מרחב השיקולים שלנו מורכב על-פי רוב מאירועים שזמינותם בזיכרוננו גבוהה, ולא בהכרח מאירועים שחשיבותם היא הרבה ביותר. על כן, ביצועי העבר עליהם אנו נוטים לבסס את החלטותינו חלקיים באופן בלתי נמנע.
כמו-כן, אנו נוטים לייחס אירועי עבר פוליטיים לגורמים הקשורים לתכונותיו של המנהיג, ולהפחית בחשיבותם של גורמים מקריים ושל הקשרים רחבים יותר בקביעת השתלשלותם של אירועים היסטוריים. למעשה, התופעה הופכת מורכבת יותר כאשר מביאים בחשבון את תוצאות האירוע המדובר: אנו נוטים לייחס כישלונות של המפלגה או המועמד המועדפים עלינו לגורמים חיצוניים או נסיבתיים, ואת הצלחותיהם לגורמים הקשורים בהם עצמם. על כן, הן תהליך בחירת אירועי העבר הרלוונטיים להצבעה, והן תהליך שיפוטם, מבוססים במידה רבה על הטיות מחשבתיות ורגשיות לא מודעות.
האם פירוש הדבר שעלינו למשוך את ידינו מהמשחק הדמוקרטי? לא ולא. הפסיכולוגיה אינה קוראת לשפוט את האדם בחומרה, אלא להפך - אף שאיננו מסוגלים לבסס את בחירתנו על עיבוד שיטתי ומדוקדק של כל המידע הרלוונטי, עומדת לרשותנו האפשרות להבין ולקבל את מורכבותו של הטבע האנושי, על הטיותיו ויכולותיו המוגבלות. אם נהיה מודעים יותר להטיות הפועלות עלינו ולאי-רציונאליות הטבועה בנו, נוכל לפעול על-מנת להפחית את אחיזתן בנו. כך, נוכל לממש באמת את זכות הבחירה, במובן הפוליטי ובמובן האנושי גם יחד.