הרהורי חג ליום הבוחר

עד היום ישנם יהודים שמתעקשים, רחמנא ליצלן, לא לקלוט את גודל הנס, ובועטים בו ברגל גסה. אולי מפני שהם בגדר אין בעל הנס מכיר בניסו, ואולי מפני שלהבנתם צריך היה הקב"ה לנהל אחרת סיפור יציאת מצרים המודרני, את מהלכי ההצלה מעבדות לחרות ומשיעבוד מלכויות לעצמאות מדינית; ומשלא פעל כך, הרי הם מגדירים את נסיו בתואר הכפרני מעשי שטן (עפ"ל). האם טרם הפנימו שהקב"ה לא עובד אצלם?

וכך מצאנו בימים אלה במאה שערים ובנותיה כרזות שהפיצו נטורי חרתא והסאטמרים ומרעיהם, עם "אזהרה נוראה" שלא להשתתף בבחירות ל"כנסת המינים". הבחירות מוגדרות "איסור חמור ביותר בכל התורה כולה, כי ההשתתפות לכנסת היא השתתפות למינות וכפירה גמורה בהשי"ת ובתורתו... וכל ההולכים אל הבחירות לשלוח צירים לכנופיות הכופרים האלה רח"ל, ידם במעל הזה, ובעצם רובץ על הבחירות איסור איום ונורא שאי-אפשר להתירו בשום אופן".

מעטים מודעים לעובדה המדהימה, שלא כך ראו יהודי מאה שערים את הבחירות הראשונות לכנסת. בימים שקדמו לכיבוש מאה שערים בידי הטירוף הטליבאני, הבינו גם יהודים אולטרא-חרדים, שיש בהקמת המדינה "חיוך משמַים" (כך ניסח זאת החזון איש), לאחר אלפיים שנות אפלה, סועה וסער. אז התרגשו כל כך מן החסד שבתקומת ישראל, עד שראו בעצם הזכות לבחור לפרלמנט היהודי מצווה גדולה, שראוי לכבדה בבגדי שבת, לברך עליה שהחיינו, ולהקדימה אפילו לתפילת שחרית.

הנה מה שכתב ר' משה אלפרט, יהודי חרדי ממאה שערים, ביומנו האישי, באשר להמיית ליבו ביום הבחירות לכנסת הראשונה, בכ"ד בטבת תש"ט (ותודה לאחיינו פרופ' פנחס אלפרט, שגילה את כתב היד והצילו מאובדן):

"ביד רועדת וברגש של קדושה"

"בשעה 5:35 בבקר השכם, קמתי אני ואשתי ואחי ר' שמעון לייב, וגיסי ר' נתנאל סלדוכין, ובני דב. אחרי ששתינו קפה, לבשנו בגדי שבת לכבוד יום הגדול והקדוש הזה. כי זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. כי אחרי אלפיים שנה גלות או יותר, אפשר להגיד יותר מששת ימי בראשית ועד היום הזה לא זכינו ליום כזה, שנלך לבחירות למדינה יהודית, וברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה... ואני ואשתי ואחי וגיסי, הלכנו לקלפי באזור 10 ב[בית] הפועל המזרחי אשר ברחוב החבשים, ופנקסי הזהות של מדינת ישראל בידינו. בשמחה רבה ועצומה הלכנו את הדרך הקצרה מביתנו, וכל הדרך הלכתי כמו בשמחת תורה אצל הקפות עם ספר תורה, כי פנקס זהות של ישראל היה בידי. לא היה גבול לאושר והשמחה שהיה לי.

"בשעה 5:50 באנו להפועל מזרחי. על-פי החוק היה צריך להיפתח הקלפי בשעה 6 בבקר. אנחנו היינו הראשונים. רק השַמָש היה שם. החשמל היה דולק. שאלנו את השמש, איפה הם חברי ועדת הקלפי. ענה: הם עוד לא באו. חיכינו עד שעה 5:55. באו שנים מאנשי חברי ועדת הקלפי, ובשעה 6:02 בא היושב-ראש של הוועדה, העורך דין [פלוני]...

"התחילו הבחירות והיו"ר אמר לי שהיות שאני האיש הזקן מכל האנשים שישנם פה, אז אני אהיה הראשון מהבוחרים. ברטט של קדושה ובהדרת קודש מסרתי לידי היו"ר את פנקס הזהות שלי וקרא את שמי מתוך הפנקס שלי. סגן היו"ר רשם את שמי בנייר, ונתן לי מספר 1. מסר לידי מעטפה אחת ונכנסתי לחדר השני ששם היו מונחים כל הפתקאות של כל הרשימות. ביד רועדת וברגש של קדושה לקחתי פתק אחד מספר ב', רשימת האיחוד הדתי [חזית דתית מאוחדת שהקימו אז כל הרשימות הדתיות, פעם אחת ויחידה בתולדות המדינה], ושמתי אותה לתוך המעטפה שקיבלתי מידי היו"ר, ונכנסתי שוב לחדר הקלפי, והראיתי לכולם כי יש בידי רק מעטפה אחת. הגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו הרגע שלא זכו האבא שלי ולא הסבא שלי. רק אני בזמני, בחיי, זכיתי לרגע כזה של קדושה וטהרה. אשרי לי ואשרי חלקי! בירכתי ברכת שהחיינו, ושמתי את המעטפה לתוך תיבת הקלפי. לחצתי את ידי היו"ר והסגן ויתר חברי הוועדה ויצאתי משם... בשעה 6:28 שבנו הביתה, והלכתי להתפלל. יום חג גדול".