אנטישמיות ושואה - שנאת האינטלקטואלים

האנטישמיות הינה תופעה היסטורית-תרבותית-התנהגותית, המלווה את העברים משחר זיכרונם הלאומי ועד ימינו, וככזאת היא אחד המאפיינים היסודיים של העם היהודי. השואה היא תוצאה התנהגותית מועצמת של התופעה הזאת, מכל שהיה לפניה.

הצבר מדעי ותרבותי אינטנסיבי של אירועים אנטישמיים ושל התרחשויות מתקופת השואה לאורך זמן ממושך, וחשיפתו בפומבי, אינו תורם להבנת התופעה. הגודש לבדו אולי מרבה אפילו ערפול ומבוכה, וגורם לתגובות-נגד של התעלמות והכחשה. הגודש השטחי הזה, הנגרם, בין היתר, על-ידי שפע של קרנות ופיתויי מחקר, מעשיר גם את המיתולוגיה של הנושא והופך אותו ממציאות לאגדה. לפיכך, המאמץ האדיר של הממסדים היהודים בעולם ("יד ושם", אוניברסיטאות), ושל ההיסטוריונים, לתעד את השואה, והמאמץ של הסופרים ואנשי הקולנוע לתארה באופן דוקומנטרי ואומנותי, תורם בעיקר לשרידותם של הממסדים ושל ההיסטוריונים, של הסופרים ואנשי הקולנוע, ומפאר את שמם והופך את השואה למקצוע ולעסק.

מסחור השואה הוא תוצאה כמעט בלתי נמנעת מן האמצעים הכספיים העצומים העומדים לרשות הנושא, מן העיסוק בבלתי מובן, ומן המיתולוגיזציה של התופעה. אין ספק שהסוחרים המכובדים מאוד האלה יפגעו עד עומק נשמתם מן ההבחנה הזאת, כפי שכל אינטלקטואל מקורנף נפגע מחשיפתו. הרצון לאכול את העוגה בהנאה ולשמור אותה שלמה, בגלל קדושתה, הוא סימן היכר לנמושות תרבותיים מאז ומעולם.

מסחור איננו פשע, שהרי בני אדם חיים בעזרתו אם גם אינו כבוד גדול, כשאין הוא נוגע לסחורה בעולם העסקים עצמו. אך יומרה להציג מסחור כהתרחשות אינטלקטואלית, מעוותת את רוח האדם ואת תרבותו ומקרבת את קץ החיים, במעגל המצומצם (העם, המדינה) ובמעגלים רחבים יותר (החיים עלי אדמות).

במאמץ לשים סכר למסחור הזה, המאפיין את העולם האקדמי כולו, והמטריף את תפיסת עולמנו, אנסה לפרוש במאמר זה מן המתודה הפרימיטיבית והמשתלמת של ההיסטוריונים, ושל המתעדים והמתארים, ולבקש את פשרה של האנטישמיות ואת פשר השואה, במחוזותיה של הפילסופיה האוטנטית, הלוחמת ושאינה מבקשת פרסים. אנסה לחשוף את אבני היסוד של תופעות אלה, שאינן נגלות לשכל הישר בתופעות עצמן, כפי שחלקיקי החומר והאנרגיה היסודיים ביותר - הקוונטים - אינם מאובחנים ללא סיועה של תיאוריה הפיסקלית שפיתחו מקס פלנק (1900) וממשיכיו.

התיאוריה שבעזרתה אנסה להסביר את האנטישמיות ואת השואה פותחה בספרי "קץ החיים" (הוצאת שרידות 1994), שהוא גירסה שלישית, מורחבת, לספרי התאורטי היסודי, "תורת הביטחון הכללית - עיקרון השרידות" (שרידות, 1991, מהדורה שלישית מורחבת, 1999). ב"קץ החיים" הבחנתי בין אינטלקטואליות לאינטליגנציה, וטענתי כי בעוד שאינטלקטואליות היא ביקורת אינטליגנטית ויצירתית, הנעזרת בכלים מופשטים, ושאינה נרתעת מפני איומים וסכנה, אינטליגנציה היא יכולת השימוש בכישוריו השכליים של האדם כדי להשיג את מטרותיו, הבלתי אינטליגנטיות המשמידות, בדרך, כלל שנועדות לחזק את שרידותו הפיסית והמיידית.

אינטלקטואליות היא החכמה התיאורטית-מופשטת, ואינטליגנציה היא חכמת המעשה, שההבדל בינה לבין חכמת בעלי החיים היא בדרגה ולא באיכות. לפיכך, יסוד מותר האדם מן הבהמה נעוץ באינטלקטואליות וכל בני האדם (האינטליגנטים) מושפעים ממנה. לכן, הבחנה זאת כלשעצמה היא תיאורטית. במציאות אין קיום לאחת בלי השניה.

במאמץ להסביר את תהליכי ההרס העצמי המתחולל ללא הרף במערכות אנושיות - משפחה, מפעל יצרני, צבא, מדינה וכו' - ולחפש דרכים לעצור או להאט תהליכים אנטרופיים אלה, טענתי כי האדם ההווה, אינו מין נבון (הומו ספיינס) כפי שמקובל לחשוב, אלא מין משמיד: "הומו דיסטרקטיס", והוא מבצע תכלית זאת באופן אינטליגנטי.

הכישורים האינטליגנטיים העכשויים של האדם המשמיד התפתחו כתוצאה מהכלאה טבעית בין האדם הניאדרטאלי, שהושמד בתקופה הקמאית, לבני ענף אינטלקטולי (הומו אינטלקטואליס), שהושמד גם כן על-ידי צאצאיו הנבונים, בטרם צבר די אנרגיה אבולוציונית להתפתח למין עצמאי. כך אירע הפרדוקס הגדול בתולדות האדם: לפני שהושמד הענף האינטלקטואלי, כיישות אנושית-ביולוגית עצמאית ונפרדת, הוא העשיר את המאגר הגנטי של האדם הניאדרטלי והפך אותו להומו ספייאנס. התרחשות דרמטית זאת התחוללה, לפי הממצאים המדעיים, לפני כארבעים אלף שנים. ב-30 אלף השנים הראשונות של התפתחות זאת, גבר ההומו ספיינס על ההומו אינטלקטואליס והשמידו.

לפני עשרת אלפים שנה הצליח האדם הנבון, המשמיד, לביית את הדגנים, הקיטניות ובעלי החיים, ולהתחיל את הציוויליזציה הנוכחית: האינטליגנטית (לא אינטלקטואלית) והמשמידה. על-פי תורת הביטחון הכללית שפיתחתי, האיום העיקרי על שרידותו של ההומו ספייאנס בא מן ההומו אינטלקטואליס, כי הפוטנציאל האינטלקטואלי חזק לאין שיעור מן הפוטנציאל האינטליגנטי. ובמאבק בין השניים הושמד, כאמור, ההומו אינטלקטואליס וחדל להתקיים כענף עצמאי ומתפתח. אלא ש"הפתרון הסופי" הקמאי לא היה סופי באמת, כפי ש"הפתרון הסופי" במאה ה-20 לא חיסל את כל היהודים. השאיפה לפתרונות סופיים תתגשם רק בקץ החיים כשהמשמיד יחסל את האורגניזם על פני כדור הארץ.

הציוויליזציה הנוכחית התחילה בעמקי הנהרות הפרת והחידקל, במזרח התיכון. אך טבעי הדבר שבאותו חבל ארץ, שהזיכרון הלאומי זיהה אותו עם גן העדן, נולד אדם בעל ריכוז גבוה יחסית של תכונות אינטלקטואליות וריכוז נמוך יחסית של תכונות משמידות: אברהם בן-תרח. זה "איש הציוויליזציה" שלנו, למרות שהוא מסמל אנטי-תזה לאותה ציוויליזציה.

אברהם השתייך למשפחה של ראשי שבט שמיים, שהתגוררה באור-כשדים שבמספוטומיה, כ-250 קילומטרים מדרום-מזרח לעיר בבל. הוא היה התגלות נדירה של הענף האינטלקטואלי שהוכחד, והיתה בו מזיגה של מנהיג טבעי, מהפכן אינטלקטואלי, דתי וחברתי, בעל תבונה אסטרטגית מזהירה ויכולת טקטית נדירה, שעמד באומץ-לב מפליא, עם בני שבטו המעטים, מול אצילי המרכבות, וגבר עליהם גם בשדה הקרב (בראשית פרק י"ד) וגם במאבק הפוליטי-אסטרטגי, החברתי והתרבותי. היה באברהם שילוב נדיר של אופי אבירי, שנורמת ההתנהגות שלו היא אחריות, ואופי אינטלקטואלי-ביקורתי. מתוך כך הוא ידע להפעיל בחוכמה ובמידה הדרושה את הדבק החברתי-אידיאולוגי, שימנע את התפרקותה הפנימית של החברה, מחד גיסא, אך לא ינוון אותה, מאידך גיסא.

אברהם היה האדם הראשון, ואחד היחידים בציוויליזציה הנוכחית, שהבין כי "בראשית ברא אלוהים את" התיאוריה, את ההבנה ואת יכולת הארגון והסידור של המציאות, שהיתה תוהו ובוהו, כאוס. החטא הקדמון של האדם הראשון היה - בשימוש בלתי-מאוזן בתיאוריה לצרכי פיתוח טכנולוגי והשלטת תרבות חומרית. אברהם הבין שהחטא (הליקוי הפנימי) הזה יוביל בהכרח לכיליון החיים עלי-אדמות ולהשתלטות מחודשת של התוהו ובוהו, פשוטו כמשמעו. לפי תפיסת אברהם, רק אדם שנברא "בצלם אלוהים" מסוגל לגשר בין העולם המופשט, המושגי, התבוני, לבין עולם החומר הכאוטי. בהתפתחות לא מאוזנת של התבונה האנושית ורתימתה למשימות ההשמדה הגנטיות של אדם ההווה, ישנם גורמי הרס פנימיים. אברהם, שמרד בנמרוד ובתרבותו הטכנולוגית, קרא תיגר על הדומיננטיות של אצילי המרכבות. הוא הציע פרדיגמה חדשה.

התגלות האלוהים לאברהם - כך כינתה התרבות שלפני ארבעת אלפים שנה את מה שמכנים היום, הבנה עמוקה של המציאות, ושל עקרונות ההבנה עצמה. אברהם היה בן הענף האינטלקטואלי, ולפי המסורת "בן שלוש הכיר אברהם את בוראו" (נדרים ל"ב). חז"ל עמדו על ייחודו האינטלקטואלי של אברהם ואמרו "אברהם הכיר עצמו להקדוש ברוך הוא, ולא היה אדם שלימד אותו להכיר את המקום אלא הוא מעצמו" (במדבר רבה, י"ד, ב').

התיאוריה של אברהם מורכבת משלושה מושגים יסודיים: אקסיומה ואוניברסליות - שני מושגים הכלולים במונותאיזם, וסמליות - שהתבטאה באלוהים הבלתי-חומרי. אלה מושגים מופשטים, שגם אחרי ארבעת אלפים שנים של לימוד, פלפול ובקיאות, רק מעטים מבינים אותם. גם היום זקוקים רוב בני האדם, בני המין המשמיד, שהינם נבונים אך לא אינטלקטואלים, לתרגום מוחשי-מיתולוגי, כדי להבינם. הבנתם, על-ידי אדם שחי במאה הי"ח לפני הספירה, כמוה כהתגלות אלוהית, שאלמלא כן מי היה מאמין אז לדברי אברהם, ומי יאמין להם היום? אומה שמבקשת להבין מושגים אלה עוברת תהליכים של אינטלקטואליזציה. זה המפתח להבנת "הגניוס היהודי" המפורסם. על כך עמד הפילוסוף היווני המפורסם אריסטו ששוחח עם יהודי באסיה הקטנה וממנו הוברר לו שכל היהודים סבורים שאלוהים אינו גשמי, ואילו בקרב היוונים סבורים כך רק הפילוסופים. אריסטו הסיק מכך שהיהודים הם אומה של הפילוסופים.

בעוד העוצמה האינטלקטואלית לצידו, לא היה אברהם זקוק לשלטון על עמים רבים ועל צבאות גדולים, כדי להשיג את מטרותיו, ולכונן אומה אינטלקטואלית על-פי המודל של הענף הקמאי שהוכחד, שדגלו אינו ענף מעץ הדעת-הטכנולוגית, אלא מעץ החיים. נהפוך הוא: שלטון על עמים רבים ועל שטחים עצומים לא היה מאפשר לו ליישם את עקרונותיו. החלופה האיכותית מעדיפה את המיזעור. די היה לו בשבט עברי קטן כדי לשמר לאנושות את גחלת התקווה: יש חלופה לדיאלקטיקה הדטרמיניסטית של ההשמדה העצמית; למרות הכול, ניתן לשלב במציאות האנושית את פרי עץ החיים ואת פרי עץ הדעת. התקווה והאמונה בחיים הם גרעינים מעץ החיים, שהעניק אלוהים לאברהם, כשגילה לו את התיאוריה של הבנת הכאוס.

כאשר העוצמה הזאת לצידו, מרד אברהם בנמרוד ועבר עם שבטו לארץ כנען, ומן הבסיס הזה הוא ביצע מהלך הכרעה ציוויליזציוני נגד מלכי הצפון (שלפי המסורת אחד מהם היה נמרוד), המתואר בפרק י"ד בספר בראשית. התוצאה לא איחרה לבוא: בפרק ט"ו נחתמה ברית בין-הבתרים בין אברהם לקדוש ברוך הוא וקם העם העברי בגבולות ההבטחה (באותו שלב - בכוח). התהליך הזה הושלם במהלך הכרעה נוסף: צליחת ים סוף והשמדת צבא פרעה בשדה הקרב, ומעמד ים סוף ומתן תורה כ"ברית פומבית בין הבתרים".

העם העברי, שראשיתו באברהם וגיבושו במשה, הוא התממשות של הענף האינטלקטואלי, שהוכחד בציוויליזציה הנוכחית, הנשלטת, כאמור, על-ידי האדם הנבון המשמיד. זה ההסבר העמוק לנצחיותו של העם היהודי ולכושר שרידותו המפליא מחד גיסא, ולהיסטוריה הטרגית שלו, רצופת האסונות, מאידך גיסא. המימדים הקטנים של העם, ודת ישראל, על מאפייניה התוכניים וההתנהגותיים, נועדו לשמר את אופיו האינטלקטואלי, כך שבבוא היום הוא יביא גאולה לעולם ובאו ימות המשיח. אלא שלעם הקטן הזה ולדתו קמו אויבים כבירים, שראו בו איום על שרידותם וביקשו להשמידו. לכאורה לא היה לעברים סיכוי לשרוד והם שרדו. רבים פרשו זאת כנס, לדידנו זה אימות נוסף לאופיו האינטלקטואלי של עמנו.

העברים עצמם ביקשו לנטוש את דתם ולהיות ככל העמים. על זה היה נטוש מאבקם של הנביאים האחרונים - שימור אופיו האינטלקטואלי של העם ומניעה מבניו להצטרף למין המשמיד בתבונה. זה מקור השנאה העצמית, האנטישמיות העצמית, שהיתה ביהודים מאז ומעולם ומשגשגת היום במדינת ישראל.

המין המשמיד, השואף להשמיד את הכל, מבקש, קודם כל להשמיד את הגורמים המאיימים עליו. אין איום גדול יותר על שרידותו של ההומו ספיינס מאשר ההומו אינטלקטואליס. מצד שני היסוד הנבון שבאדם המשמיד, מבקש לנצל את הגאונות שבאדם האינטלקטואלי כדי לחזק את שרידותו. כך נוצרה בהיסטוריה דיאלקטיקה של איבה-השמדה-הגנה בין היהודים לבין הגויים.

בגרמניה הנאצית הגיע המין המשמיד בתבונה לשיא התפתחותו, וביקש להתנתק סופית מבני הענף האינטלקטואלי, שבאמצעותם הוא צבר את עוצמתו והוא אינו זקוק לו יותר. על התפתחות צפויה זו עמד כבר פרידריך ניטשה, במאה ה-19, כשניסה להסביר את מקורה של האנטישמיות. באחת מהשיחות שלו עם מקורביו, אמר אדולף היטלר, שכל עוד יוותר יהודי אחד בעולם לא ניתן יהיה להשמיד את המוסר. בהשמדת המוסר ראה מנהיג המין המשמיד בתבונה את גולת הכותרת של הישגיו. היטלר ניגש לביצוע הפתרון הסופי בדם קר, בשיטה מדעית-תעשייתית, שהרי היהודים לא איימו על כוחם הפיסי של הגרמנים. להיפך. הם העצימו אותו. היהודים איימו על הרוח הגרמנית. בזה הגיעה לשיאה ההתפתחות, שהתחילה בחטא הקדמון של אכילת פרי עץ הדעת, ופיתוח ציוויליזציה טכנולוגית המייצרת אמצעי לחימה והשמדה. מה שהתרחש לפני כעשרת אלפים שנה התרחש שוב לפני חמישים שנה: השנאה לאינטלקטואל והמאמץ להשמידו.

לא היהודים לבדם חשו בשנאה הזאת המכונה אנטישמיות, אינטלקטואלים מכל העמים ובכל הדורות חשו בה, ואפילו יהודים בקרב בני עמם: נביאי ישראל בעת העתיקה וברוך שפינוזה בעת החדשה, סוקרטס היווני בעת העתיקה וג'ורדנו ברונו האיטלקי בעת החדשה. אלא שהמינון האינטלקטואלי אצל היהודים גבוה יותר בגלל מאמץ בן ארבעת אלפים שנה להבין את דת אברהם, והוא היה להם לסימן היכר לאומי. לפיכך, שינאת האינטלקטואל היחיד התגלגלה ביחס ליהודים לשנאת העם, אפילו שרוב בניו הינם ככל העמים, והם שואפים להיות ככל העמים ומשתייכים למין המשמיד בתבונה. מטעם זה לא הסתפקו היטלר ומרעיו בהשמדת האינטלקטואלים היהודים, וביקשו להשמיד את כל היהודים.

אפילו היו הנאצים משמידים את כל היהודים, לא היו משיגים את משימתם, כי במאגר הגנטי שלהם מצוי ההומו אינטלקטואליס, והוא יתקיים כל זמן שיתקיימו בני אדם. השאלה הגורלית היא האם יתאפשר לשרידי הענף האנטלקטואלי להציל את החיים עלי אדמות, או האם תנוצל גאוניותו כדי להביא לקץ החיים.