אנו חיים בעולם תועלתי, כל הזמן רצים ומחפשים כיצד אפשר לתעל את העולם, לייצר, לבנות, לתכנן וכו'. מאחורי כל זה ניצבת תפיסה אגואיסטית ששמה לנגד עינינו מטרה אחת - לעזור לעצמנו, שיהיה לנו טוב יותר.

פרשתנו "צו" פותחת בלשון יוצאת דופן: "צו את בני ישראל" [ויקרא ו', ב'], ורש"י מסביר: אין צו אלא לשון זירוז. הפרשה פותחת בעיסוק בקורבן עולה. בדרך כלל הכהנים שעובדים בבית המקדש מקבלים חלק מהקורבן, אולם בקורבן עולה הכל עולה כליל על המזבח, הכהן לא מקבל שום דבר.

בדיוק בגלל זה מדגישה התורה ומזהירה במיוחד: 'צו' - זירוז. באופן טבעי כאשר יש משהו שלא מספק לאדם שום טובת הנאה, ההתנהלות והמוטיבציה לעשות את המעשה נראות בהתאם. ולכן עוד לפני החיבור, ההסבר ותהליך ההבנה וההפנמה שיש כאן משהו גדול שצריך וכדאי להתחבר אליו, הקב"ה בוחר לטפל באותו רגש טבעי, אותו רגש שדוחק הצידה את כל מה שלא נוגע אלי.

גם בחיי הנישואין אנחנו יכולים למצוא דוגמאות רבות למצבים כאלו, חוסר החשק והחיוך הנעדר מעידים כאלף עדים איפה הרצון נמצא. אך מה נעשה ולנו אין מישהו שיכול לעמוד לידינו ובדרך קבע ללחוש באוזנינו: "צו, צו..."?

פשוט מאוד, עלינו להקדים תרופה למכה, לשנות פאזה; אם נבין ונאמין שכשאנו עושים משהו בשביל בן/בת זוגנו אנחנו קודם כל עוזרים לעצמנו, הרי שממילא לא נצטרך לקבל כל מיני תמריצים חיצוניים כאלה ואחרים מכל מיני גורמים, אלא נתמלא מבפנים בחשק ובמרץ לפעול ולעשות, להיטיב ולפנק.