ההשפלה של האלוף אורי שגיא

לפני חמש שנים הובא במהדורת החדשות של אחד מערוצי הטלוויזיה סרטון קצר שבו נראה האלוף (במיל.) אורי שגיא מתפרץ בזעם בתוך המזכירות של מושב מגוריו, קריית ביאליק, וזאת על-רקע סכסוך ארוך שנים שקיים בינו לבין מזכירות המושב.

במהלך האירוע פנה שגיא אל המזכירה באלו המילים: "ריקי, זה ייגמר רע גם לך".

בעקבות דבריו אלה הוגש נגד אורי שגיא כתב אישום בגין עבירת איומים.

השופט מוחמד עלי זיכה לאחרונה את האלוף וקבע כי "המאשימה לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר".

לא ניכנס כאן לפרטי הנימוקים המשפטיים של הזיכוי, אלא לאופן הלא ממש מחמיא - כדי השפלה עצמית ממש - שבו תיאר האלוף שגיא עצמו את מצבו ואת תחושותיו בתוך הסיטואציה.

ההשפלה העצמית הזו מעוררת את השאלה עד כמה מוכן אדם - מכל שכן אלוף - למחול על כבודו, וכמעט לבזות עצמו, כדי לזכות באהדת השופט למצבו.

במילים אחרות, האם ראוי הדבר, שאדם במעמדו של האלוף אורי שגיא ינקב ככברה את האגו והדימוי שלו בנסיבות המשפט שאליו הוא נקלע?

להלן בהקשר זה ציטוט מהדברים שאמר האלוף בעדותו בבית המשפט - הדברים מתייחסים לטענותיו של שגיא על כך שהמזכירות מנעה ממנו לעיין בפרוטוקולים של דיונים. להלן דבריו מעל דוכן העדים:

"לאיזה מצב אנחנו מגיעים, אני פה כמו ילד נזוף מתחנן על זכות המוקנית לי, משחקים איתי בלך ושוב ולא מוכנים לדבר איתי..."

"אני עם כל הרקע והניסיון והשנים צריך להרגיש משוטה, מבוזה, מבוייש ולא זוכה לא רק למה שהחוק מקנה לי אלא גם ליחס אלמנטרי של בני אדם..."

עד כאן ציטוט הדברים.

אודה ולא אבוש: אני עצמי חש מבוכה בשביל האלוף שגיא על שכך הוא מצא לנכון לתאר את מצבו.

כלומר, גם אם האלוף אכן תיאר את תחושותיו נכונה - האם לא עדיף היה, מבחינת גאוותו, תדמיתו וכבודו העצמי, שיכבוש את תחושותיו אלה עמוק בתוך קרביו? האם לא חשוב היה לאלוף שגיא לרדת מעל דוכן העדים כגנרל לכל דבר כשהוא זקוף וסנטרו מורם?

חומר למחשבה.