בגלל זה אין תקווה

איימן עודה רצה להיות בטוח, שכולם יודעים שהוא לא שר את "התקווה" במושב הפתיחה של הכנסת. אומנם מיציע העיתונות ניתן היה לראות די בבירור לא רק ששפתיו אינן נעות, אלא גם את העמידה המזלזלת שלו - נשען על הספסל שמאחוריו ומכופף קדימה את רגלו הימנית. אבל, כאמור, ראש הרשימה הערבית - שהצטייר במערכת הבחירות כמעין "ערבי מחמד" - רצה להיות בטוח.

כיוון שכך, מיהרה הרשימה להוציא הודעה דקות אחדות אחרי האירוע: "זאת הייתה המחאה שלי כנגד המנון שלא מייצג אותי, שעבורי הוא רק עוד סמל להדרה. היה חשוב לנו בסיעה, כל אחד בדרכו, להנכיח גם את המחאה נגד הגזענות וההדרה לתוך הטכס". כן, עודה לא היה לבד: שבעה מחברי סיעתו נטשו את האולם לפני "התקווה", בניגוד לכל כללי הנימוס (לא עוזבים לפני נשיא המדינה).

זהו סיבוב נוסף בוויכוח על "התקווה" והאזרחים הערבים. לכאורה, יש משהו בטענה שלהם: הרי ההמנון מדבר על "נפש יהודי הומיה" ומסיים ב"להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים". והרי הם לא יהודים וארצם אינה ציון-ירושלים; אז כיצד אפשר לצפות מהם לשיר את ההמנון הזה?


מה עם מוסלמים תחת צלב?


אלא שזה רק לכאורה, ומכמה סיבות. ראשית, "התקווה" היא הסמל הכי פחות יהודי בין סמליה של המדינה. הדגל הוא כחול-לבן עם מגן דוד, וכפי שאמר דוד וולפסון שהמציא אותו לפני הקונגרס הציוני הראשון (1897), השראתו הייתה הטלית. סמל המדינה הוא מנורת המקדש, כפי שהיא מופיעה בשער טיטוס ברומא. לעומת זאת, נפתלי הרץ אימבר היה ציוני נלהב אבל חילוני גמור, כך שהיהדות עליה מדובר ב"התקווה" היא לאומית ולא דתית - בניגוד לזו שבדגל ובסמל.

אותם חברי כנסת (וערבים אחרים) שמחרימים את ההמנון, לא מחרימים את הדגל והסמל; והח"כים גם נואמים מתחת לתמונה גדולה של בנימין זאב הרצל. איש ציבור ערבי חשוב הסביר לי פעם את ההבדל: "הדגל והסמל נמצאים שם; את ההמנון אני צריך לשיר בפה". ייתכן שיש משהו בהסבר הזה, אבל הוא נופל לנוכח הנימוקים הבאים המפריכים מן היסוד את הטענות הערביות נגד ההמנון.

בכל מדינה יימצא מי שאחד או יותר מסמליה לא יעלה בקנה אחד עם דעותיו ואמונותיו. בארה"ב, שהמנונה מסתיים במילים "ארץ החופשיים ובית האמיצים", יש הרבה מאוד אסירים; האם ההמנון לא חל עליהם? ומה לגבי איזורי החסות האמריקניים כמו פורטו-ריקו - האם הדגל בעל 50 הכוכבים אינו דגלם, למרות שהם לא נהנים ממעמד של מדינה?

הדגל הבריטי מורכב מדגליהן של אנגליה, וולס וצפון אירלנד. החלק הבריטי הוא צלב אדום גדול; האם יהודים ומוסלמים יישמעו בטענה שהדגל הזה אינו דגלם? שלא לדבר על מי שאינם נוצרים וחיים במדינות סקנדינביה ושווייץ, שם הצלב הוא המרכיב המרכזי בדגל. וגם מי ששואף לבטל את המלוכה הבריטית, לא מקבל פטור מ"אל נצור את המלכה".

נעבור לצרפת. ה"מרסלייז" מסתיים במילים "תחת דגלינו, כדי שהניצחון / ירוץ לקול צליליך הגבריים / כדי שאויביך הגוססים / יחזו בניצחונך ובתהילתנו". לא שמעתי שמישהו ביקש לבטל את ההמנון אחרי תבוסתה המחפירה של צרפת לגרמניה במלחמת העולם השנייה; להפך.


אין גזענות, אין הדרה


הדוגמאות הללו מלמדות, כי קשה עד בלתי אפשרי למצוא סמלים לאומיים המייצגים 100% מהאוכלוסייה. במקרה השכיח הם מייצגים את רוב האוכלוסייה ואת ערכי היסוד של המדינה, והמיעוט מבין שזכותו של הרוב לקבוע אותם - בתנאי שהוא שומר על זכויות המיעוט. וזה בדיוק המצב בישראל. למרות ש"נפש יהודי הומיה", כל ערבי יכול לבחור ולהיבחר. למרות "ארץ ציון ירושלים", כל ערבי יכול להיות שופט עליון, מנכ"ל משרד ממשלתי או שר. אין גזענות, אין הדרה.

העיסוק בשאלת ההמנון חורג בהרבה מעניין של נימוס והשתלבות בחברה, וזהו הנימוק השלישי לדחיית העמדה הערבית בנושא. מי שמסרב לראות את "התקווה" כהמנונה של מדינת ישראל, מסרב לראות אותה כמדינה יהודית. ומי שמסרב לראות אותה כמדינה יהודית, מסרב לראות אותה כמדינה בכלל. משום שאם ישראל אינה ביתו הלאומי של העם היהודי - אין לה זכות קיום. הסמל כאן הוא הרבה יותר מאשר סמל; הוא לב-ליבו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני.

אחת מאבני הנגף המרכזיות במו"מ עם הפלשתינים הייתה ונותרה סירובם להכיר בישראל כמדינה יהודית. כאשר חברי כנסת ערבים (אגב: ומהיכן באה המילה "כנסת"?) מצהירים בריש גלי ש"התקווה" הוא שיר גזעני, הם מצהירים בפה מלא שהם אינם מוכנים להיות חלק מישראל כמדינה יהודית. זוהי הצהרה הרבה יותר חמורה מאשר דברי תמיכה בטרור, ומן הראוי שהמחוקק ייתן את דעתו על כך ויחליט כיצד יש לנהוג במי שחברים בבית המחוקקים הישראלי - אך מתנגדים ליסוד-היסודות של מדינת ישראל.