שלושה דברים שנאה לאומרם בליל הסדר

"מניין לארבעה כוסות שואלת הגמרא" (תלמוד ירושלמי, פסחים פרק י',הלכה א'). חכמים מציעים מגוון טעמים,הקרובים אידיאית אלאה לאלה, כנגד ארבע לשונות גאולה, כנגד ארבע נחמות, כנגד ארבע פורענויות שעתידים אויבי ישראל ללקות בהן.

טעם נוסף שונה במהותו מכל קודמיו: "רבי יהושע בן לוי אמר כנגד ארבעה כוסות של פרעה". אכן, שר המשקים האסור בכלא מצרים עם יוסף מספר לבעל החלומות הזה את חלומו ואומר "וְכ֥וֹס פַּרְעֹ֖ה בְּיָדִ֑י וָאֶקַּ֣ח אֶת-הָֽעֲנָבִ֗ים וָֽאֶשְׂחַ֤ט אֹתָם֙ אֶל-כוֹס פַּרְעֹ֔ה וָאֶתֵּ֥ן אֶת-הַכּ֖וֹס עַל-כַּ֥ף פַּרְעֹֽה" ויוסף פותר לו חלומו ואומר, "בְּע֣וֹד שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים יִשָּׂ֤א פַרְעֹה֙ אֶת-רֹאשֶׁ֔ךָ וַהֲשִֽׁיבְךָ֖ עַל-כַּנֶּ֑ךָ וְנָתַתָּ֤ כוֹס-פַּרְעֹה֙ בְּיָד֔וֹ כַּמִּשְׁפָּט֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיִ֖יתָ מַשְׁקֵֽהוּ" (בראשית מ',י"א-י"ג). תיבת כוס מופיעה ארבע פעמים וכנגד כל פעם קבעו לשתות כוס אחת בליל הסדר.

והטעם תמוה. מה עניינו של כוס פרעה, המלך המדכא, לערב הגאולה מרדיפותיו? לא בפרעה תולה רבי יהושוע את הטעם, אלא בשר המשקים. שר המשקים הוא אסיר חולם. הוא נכסף לשוב להיות בן-חורין, שר ממונה על יינו של המלך. כיון שהוא חולם את חרותו שלש פעמים, הוא קונה אותה בפעם הרביעית וְנָתַתָּ֤ כוֹס-פַּרְעֹה֙ בְּיָד֔וֹ. כן ישראל, כיון שחלמו את גאולתם - זכו לה, והשיבם הקב"ה לכנם כמשפט הראשון אשר היו, עבדי מלך מלכי המלכים הפודה אותם מיד צר.

"והיא שעמדה לאבותינו ולנו",ההבטחה, האמורה בספר ויקרא (כ"ו,מ"ד-מ"ו) "וְאַף-גַּם-זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא-מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא-גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹהֵיהֶֽם. וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי-אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י ה'" הייתה הערובה לקיומנו.

לכאורה די היה לומר שההבטחה הזאת עמדה לאבותינו, שהצלתם היא הצלתנו, שאילולי נגאלו הם, לא היינו חיים להיגאל גם אנחנו, ותיבת "ולנו" על חינם היתוספה. אבל ההיגיון הפנימי של הדברים הוא ישיר פי כמה. ההבטחה לאבותינו ניתנה להם בימיהם, ואז ניתנה שלימה ואישית לכל בניהם שיבואו אחריהם. ומעתה אנו מהלכים בעולם בו מתחדשים איומים ומתרגשות סכנות בכל עידן, מוגנים לא רק כיורשים אלא כמי שהקדוש ברוך בשמו כרת עימנו ברית בשמנו, ולכל אחד ואחת בנו, יש אמנת תקוות חתומה המחייבת כדת וכדין.

"אחד מי יודע, אחד אני יודע, אחד אלוהינו". 'אלוהינו' בלשון רבים, כלומר אלוקי השואל ואלוקי המשיב. וכן לאורכו של כל השיר, יחיד שואל, יחיד משיב, וכל שהוא מונה הוא עניינו של כלל ישראל ואף לא תשובה אחת נוגעת לעניינו האישי של הפרט.
כך נאה.

כל השואלים שואלים בשמם, וכל המשיבים בשמם הם משיבים והשאלות והתשובות יחדיו עושות קניין של אומה. השיר העממי הזה הוא אספקלריא מאירה. גם המעשים משתקפים באותה מראה. כל אדם ואדם אחראי למעשיו. כל אחד עמל אישית מול זולתו העמל גם הוא אישית, והמעשים כולם מתאגדים כאילו היו מעשים של רבים מלכתחילה, ואחד אלוקינו בשמים ובארץ....