הפוליטיקה הפתטית של מופז

נראה שמופז טרם התרגל לתהפוכות הפוליטיקה של העשור האחרון, בהן עבר מדמות מפתח במפלגה טוענת לשלטון לדמות פתטית במפלגה דועכת, שנעלמה לחלוטין בבחירות האחרונות. זה איננו ניסיון לפוסט-מורטם של הקריירה הפוליטית של מופז, ראשית, משום שהוא יכול עדיין להפתיע ושנית, מפני שהפרספקטיבה אינה מספקת עדיין. דבר אחד ניתן לקבוע בוודאות על בסיס מבחן התוצאה והוא שבכל מהלכיו בהם הצטרף לשרון - כשל בהערכת המצב האסטרטגית -פוליטית שלו, וסיים, בינתיים לפחות, כפי שסיים.

ניתן היה לצפות שיקח עתה פסק זמן סביר מעשייה פוליטית פומבית, וינסה לחשב מחדש את דרכו. אבל גם זה אינו קורה. נכון, מופז הוא רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר ולכאורה בר-סמכא בנושאי צבא וביטחון לאומי. אלא, שהשגו העיקרי ברמת העל של הניהול האסטרטגי במדינה, הוא ניהול המערכה במבצע "חומת מגן". מערכה זו ניהל תחת מנהיגותו של שרון כראש ממשלה, ושרון כידוע היה ראש ממשלה מוצהר, אבל שר ביטחון ורמטכ"ל - על בעת ובעונה אחת. נסיונו הצבאי, הכריזמה המנהיגותית שלו, תדמיתו כמר ביטחון והיותו ביצועיסט מעולה גם כאשר החליט החלטות שגויות כבעניין ההינתקות מעזה, היה דומיננטי בקבלת ההחלטות והנחיית הביצוע בכל המהלכים החשובים בימים שהיה ראש ממשלה.

ניסיון פתטי להשפיע

עתה חוזר אלינו מופז שוב¹ בלקט הצהרות כתוב, דומה לרבים אחרים ששמענו מפיו בימי הכנסת ה-19, בניסיון פתטי להשפיע על מדיניות ממשלת ישראל באותן מנטרות ידועות שנטחנו בתקשורת הישראלית ובחוגים פוליטיים ומקצועיים עשרות רבות של פעמים אם לא מאות. ובדברים החדשי-ישנים שלו הוא חוזר אם לא מילה במילה על מה שכבר נאמר על ידו ועל-ידי אחרים, משל יש בכך חידוש של ממש או "פריצת-דרך מחשבתית" מלבבת. עיון בדברים המצוטטים בהערה 1, מראה עירבוב בין שאלות הטכנולוגיה הגרעינית שבה עוסק ההסכם עד כה, לבין שאלות יכולת השיגור הטילי ופעילות הטרור האירני הכולל, שבהן ההסכם אינו עוסק ואירן כבר הודיעה שאינה מוכנה להרחיבו לתחומים אלה. גם בנושא הטכנולוגיה הגרעינית והמו"פ, אין נכונות אירנית להתפשר, אז מה מועילים חכמים בדבריהם?! האם מופז מציע לבקש את "רחמי אובמה"?... כדי שיפוצץ במו ידיו את ההסכם המהווה גולת הכותרת של מהלכיו הבינלאומיים עד כה?

ומה כוללים דברים אלה? - ראשית, צריך לדבר עם אובמה. ובכן, מדברים עם אובמה כל הזמן, חלק מהדברים בגלוי, חלק חסוי, וחלק אחר באמצעות מתווכים. מה חדש כאן? מן השאלה האמיתית מתחמק מופז: ומה אם אובמה באמת אינו מעוניין להקשיב? ומה אם אובמה מוכן להקשיב בתנאי שישראל תתגמש למשל בשאלת ההסדר עם הפלשתינים, כלומר: תקבל את התכתיב הערבי-פלשתיני, שכבר הודיעה בעבר שהוא אינו מקובל עליה בין היתר משום שהוא מסוכן? צריך לזכור שהממשלה שאמרה זאת קיבלה לאחרונה מנדט מחודש מן העם לנהל את המדינה, ורק מי שאינו מבין עד כמה הוא פתטי כאשר הוא מבקש מראש הממשלה הישן-חדש נתניהו ל"דפוק את הראש בקיר", יכול לחזור על הדברים הבנאליים שנאמרו ונדחו, כאילו לא קרה דבר. מבלי שיהיה ברור שאובמה מוכן לשמוע, או שיש לישראל להשמיע משהו שטרם נאמר ויכול לשכנע, יש טעם בדברי מופז. אם לא כן, הוא רק מגחך עצמו וחבל.

לצערי הדברים מזכירים לי את הצעות מופז במבצע צוק איתן: "...לפרז את הרצועה"...; מישהו עדיין זוכר זאת? מתיחס לכך? פועל לכך? דומני שהחמאס צוחק על כך עד היום. "פול גז בניוטרל" איננה מדיניות אלא ביטוי של תסכול, והיא משותפת ללא מעט מומחי ביטחון וגנרלים בישראל, שבאופן זה הולכים בלי ומרגישים עם.

שנית, צריך להתייעץ עם המדינות הערביות ה"מתונות". נכון. רצוי בהחלט לעשות זאת. אבל מהדים שונים שעולים בתקשורת, ובהיות מופז שר ח"כ בוועדת חוץ וביטחון ורמטכ"ל לשעבר הוא יודע בוודאי יותר ממה שמתפרסם ומכאן גם יודע שישראל עושה זאת כבר זמן לא מבוטל.

אז מה חדש כאן? אילו ניתן היה להופיע אצל אובמה במשלחת מזרח-תיכונית משותפת לישראל, מצרים, סעודיה, ירדן ונסיכויות המפרץ המתונות, אולי גם בהשתתפות מרוקו, יכולה הייתה התפתחות כזו ליצור תפנית כלשהי בתודעה של אובמה לגבי משימתו הבסיסית לקראת המו"מ הסופי על ההסכם עם אירן. אבל רעיון זה נראה כפנטזיה, הרבה יותר משהוא נראה כראליה מדינית. לנסות - בוודאי מותר (אם טרם נוסה), להטיל עליו את יהבנו - לא הייתי מציע. בין מה שעושה ישראל - ניהול מערכה על דעת הקהל האמריקנית ועל דעת הקונגרס, במטרה לגבש מנגנון עצירה אפקטיבי להסכם רע או גרוע - לבין הרעיון של מופז, הדרך הישראלית נראית כבעלת סיכוי טוב יותר. נכון הוא ששני הדברים אינם מוציאים זה את זה, וניתן לנסות ולפעול במקביל בשניהם.

שלישית, הרושם הקיים אצלי למקרא רבים מן הדיווחים, ההתבטאויות והפרשנויות הנוגעות למהלכי אובמה במזרח התיכון, ובכלל זה מול אירן, הוא שאובמה אינו מחפש פתרון אפקטיבי אלא פתרון של מראית עין. גישת היסוד של אובמה היא שבהינתן שארה"ב יוצאת מהמזרח התיכון, יכולתה לשמר חלק מהאינטרסים שלה בו ולנהל את ההתרחשויות מאחור - מדיניות אותה מפגין אובמה לאורך שתי הקדנציות שלו עד כה - תלויה במציאת או יצירת "פרוקסיס" שיעשו דה-פקטו את העבודה בשבילה במזרח התיכון הלא יציב במיוחד על-רקע "האביב הערבי". לשם כך הוא זקוק למעצמות אזוריות בעלות עוצמה, יוזמה, ושאיפות מקומיות לפחות שאיתן יעצב קשרי-גומלין של "שמור לי ואשמור לך", ובאמצעותן או בעזרתן ישיג את מטרותיו. ארה"ב חזקה מספיק כדי לשנות גישה זו במידה ובעוצמה שתמצא לנכון, כאש תמצא לנכון, לפחות בטווח הזמן של העשור הקרוב. אולם, מדיניות אינה מעשה חד-פעמי וארה"ב תשאף לשכלל ולעדכן אותה על-פי ההתפתחויות. אם זו אכן ההסתכלות האמריקנית על האזור, ומצרפים לכך את ההערכה מחדש שעשתה ארה"ב בסוף ימי בוש לגבי הביצועים הצבאיים-אסטרטגיים של ישראל במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים בעזה מאז ועד עתה, ברור למדי שחרף כוחה הצבאי הנומינלי של ישראל, היא אינה נמנית על המעצמות שרואה ארצות הברית כאבני בניין למדיניותה המזרח תיכונית. ישראל אינה מפריעה במיוחד למדיניות זו, אבל אינה חלק ממנה לה; לשאלת היותה חלק או לאו, שייך גם הויכוח בשאלה הפלשתינית.

רביעית, מאז נאומו האחרון בקונגרס, הולך נתניהו ומבליט את החלק הלא גרעיני במדיניות ההתפשטות של אירן. חלק זה מטריד גם את ישראל וגם את המדינות הסוניות "המתונות". חלק זה להערכתי מעניין פחות את ארה"ב משום שהוא אינו מאיים ממש עליה.

דברים ללא שום הברקה

גרעין הוא נשק אולטימטיבי שניתן לשגרו ולהפעילו באמצעות טילים או טרור בכל מקום בעולם - זהו איום גם על ארה"ב. גרעין הוא איום גם בגלל אפשרות התפתחותו של מרוץ חימוש גרעיני באזורנו וגם במקומות אחרים, וללא שוטר עולמי כארה"ב או מעצמות גרעיניות אחרות שבעליונותן ארה"ב אינה חפצה, זהו מרשם לכאוס מדיני וגידול משמעותי בסיכוני המלחמה בעולם.

לכן, אם ארה"ב רואה סיכוי שהסכם עם אירן יענה על שני האיומים הישירים עליה, היא תדבק בו כמעט בכל מחיר, אלאל אם תווכח שחישוביה היו מוטעים. בדבריו של מופז אין שום "הברקה" המעידה על דרך לשכנע את ממשל אובמה לעשות כל מאמץ, באמת, להדק את ההסכם עם אירן גם במחיר של התמוטטותו כליל. פרוש ההתמוטטות הוא תקיפה צבאית על כל הנובע מכך. זו איננה שאלה של שכנוע לוגי. אין דרך להשיג שכנוע לוגי למעט משחק סימולציה רציני ביותר שיוכיח זאת בכללי משחק שמקובלים על כל הנוגעים בדבר, כלומר: ארה"ב, ישראל, אירופה, והמדינות הסוניות ה"מתונות". וגם כאן הדברים אינם בטוחים. השאלה שאינה ניתנת להוכחה אחרת היא שאלת המפתח של ההסכם: האם יודע המערב באמת מה יש כיום לאירן והיכן? האם ידע המערב על פריצה אירנית לראת נשק גרעיני, וכמה זמן לפני ההגעה ידע? כמה זמן באמת מנחוץ להגעה לנשק גרעיני? כמה אמצעי שיגור יש לאירנים המתאימים לנשיאת נשק כה? כיצד יתמודד, אם יתמודד, מול האיום האירניהיה וההסכם מתמוטט ואירן פותחת במלחמה אזורית, תחילה באמצעות תומכיה באזור, ובהמשך גם באמצעות מעורבות ישירה?

שאלה חשובה לא פחות שאין עליה מענה בגישתו של מופז קשורה במידת המחויבות האמיתית של ארה"ב להגנת ישראל. אני מציע לכולנו לפקפק בכך, חרף הצהרותיו של אובמה. צריך לזכור שבעלי בריתו החשובים ביותר ברמה הגלובלית נמצאים דווקא באירופה, ועמדותיהם והאינטרסים שלהם הרבה פחות ידידותיים לישראל, וימשיכו להיות כאלה או רעים יותר, מאשר אלה של ארה"ב.

אירופה בחלקה מוכנה כבר כיום לנטוש את ישראל, וכאשר תגיע לאוכלוסיית מיעוט איסלאמית של 10% - 15% תוך פחות מעשור, יהיה המצב בה קשה יותר, אבל מצבה הגלובלי במשוואת מאזן הכוחות של ארה"ב לא ישתנה בהרבה. אם מחויבות ארה"ב היא רק על הנייר, האם צריכה ישראל לסמוך כל "ניסים" - היכולת לגלות מספיק מוקדם מראש חריגה אירנית מן ההסכם- או למוך על עובדות - פרוק התשתיות, לייצור ושיגור אורניום מועשר לצרכים צבאיים או הריסתם ע"י תקיפה, תוך שמירת האופציה לחזור על כך בעתיד הרחוק יותר אם יהיה צורך. וריסוק מקביל של היכולות של שלוחי אירן סביב ישראל - חיזבאללה, חמאס, אירגונים איסלאמיים קיצוניים בסיני (בשיתוף והסכמה מצרית) ובסוריה במטרה לנתק את רצועת החנק שטווה אירן סביב ישראל כאיום אסטרטגי קונבנציונאלי.

ההשערה שלי היא שהבעיה הישראלית אינה נמצאת במה שהיא עושה או אינה עושה מול המדינות הערביות-סוניות "המתונות" כל עוד לא הגיעו הן עצמן לתובנה שכדאי להן לשתף פעולה עם ישראל, בגלוי ולא בהסתר מול אירן, אלא במה שקורה בארה"ב. הבעיה היא הנשיא אובמה והשקפת העולם שלו או של יועציו הקרובים, שעליה הוא מבסס את מדיניותו. והואיל וישראל אינה יכולה לשנות את שני הדברים, הכלי האפקטיבי ביותר שעוד נותר לה הוא הקונגרס, ולא - לסמוך על עצמה. The proof is in the pudding, אומר משפט ידוע ולכן מבלי שתוכיח ישראל יכולת, רצון, נחישות והחלטיות, כנראה שבמאזן המעצמתי של ארה"ב של אובמה במזרח התיכון, היא אינה נחשבת ככזו, ואולי זו דווקא הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לה מצד יריבים וידידים כאחד.