רקוִיאם למלכּה נתנזון ז"ל

פגשתי בה לראשונה בבית הסופר ב"מפגשיר". קבוצה קבועה של משוררים וסופרים הנפגשים כפעם בחודש לקריאת שירה ופרוזה.

מלכה ישבה שם וחייכה אליי.

הכירו בינינו ומיד זרועות קטנות וחזקות עטפו גווי.

החיבוק נמשך ולא פסק דקות ארוכות ושאלתי עצמי בלא מעט תמיהה, הכיצד זה שאדם שמעולם לא פגש אותי, מעניק חיבוק, אוהב וכה ארוך לאדם זר?

לא היה צורך בתשובה.

מלכה.

זו הייתה מלכה שידעה לתת, להעניק, לתמוך, לעודד ולהקשיב אף בשעותיה הקשות ביותר, טרחה לשאול אותי מה שלומי, איך אני מסתדרת בחיי השגרה לאחר פטירתו של בעלי ז"ל, מספר חודשים קודם לכן.

לא פסקתי מלהתפעל אילו כוחות וגבורה עילאית דרושים לאדם, במיוחד לה שגופה הקטן הצטמק עוד ועוד, לעמוד כשעתיים ארוכות ומלאות בהשקת שני ספריה האחרונים בנובמבר 2014 ב"בית הסופר" בתל אביב.

שאלוה וגם אני, כיצד אתְּ עושה זאת?

"ביקשתי ודרשתי לקבל קוקטייל מיוחד שיאפשר לי ליהנות מהשעתיים להן אני זקוקה בפעם האחרונה בחיי", ליחששה ושוב חיבוק מאמץ ואדיר הצמידני אליה.

עיניי התלחלחו וידעתי שזמנה הקצוב ממילא, הולך ומתקצר במהרה.

כחודש לאחר אותו מפגש, בעקבות שיחתנו הטלפונית, במהלכה נשבר קולה החם שוב ושוב, ישבתי וכתבתי רקוִיאם לאשה מופלאה בעלת נתינה אינסופית וייחלתי שלא אצטרך לפרסמו, שלא יהיה לו שימוש ואתוודה, זה שירי היחיד שנכתב ולא הועלה בפייסבוק ולא נשלח בדוא"ל, מיד לאחר חזרתו מניקוד.

הרקויאם הזה המתין כמחצית השנה וכעת הגיע הזמן, לקראת ה - 30 למותה של מלכה נתנזון ז"ל, להביאו לרשות קהל הקוראים ומשפחתה.

היי שלום, נפש ייחודית ונהדרת שהיית.

וזה הרקוִיאם שכתבתי עוד בחייה:

רקוִיאם למלכה נתנזון / שרה אהרונוביץ קרפנוס

וְקוֹלָהּ כְּבָר לֹא שֶׁלָּהּ
נְטָלוּהוּ הַתּוֹפָעוֹת
וּשְׁרִירֶיהָ כְּבָר לֹא בִּשְׁלִיטָה
רִפּוּ אוֹתָם תְּרוּפוֹת.

וְהָאֲבָרִים כְּבָר לֹא שֶׁלָּהּ
נָחִים הֵם לְצִדָּהּ
וְאֵין מַה שֶּׁיְּחַבֵּר בֵּינֵיהֶם
כִּי סִיְּמוּ תַּפְקִידָם.

וְהִיא בִּשְׁעוֹתֶיהָ הָאַחֲרוֹנוֹת.
וְאִם יִרְצֶה הָאֵל
בְּשִׁלְהֵי יָמֶיהָ
לְמַעַן תַּאֲרִיךְ נִשְׁמָתָהּ חָיֹה.

וְאַיִן.