תאילנד הקלאסית

השם תאילנד מעורר בנו בראש ובראשונה מחשבות על איים מקסימים עם נופים יפים, אוכל טעים ובכלל - תענוגות ונופש. האם תעלה בדעתו של מישהו מחשבה על מוזיקה קלאסית בהקשר למדינה זו? קרוב לוודאי שלא. ובכל זאת, כשביקרתי לאחרונה בתאילנד, שמתי לב למודעה בעיתון: קונצרט של התזמורת הפילהרמונית של תאילנד בניצוחו של מנצח משווייץ קלוד וייארה בהשתתפות זמר וזמרת מפולין. התוכנית כללה אחת היצירות האהובות עלי ביותר, שניגנתי לא פעם בחיי והיא - "השיר על הארץ" מאת גוסטב מאהלר. הדבר עורר בי סקרנות רבה, ולמרות שחשבתי כי אין מה לצפות מתזמורת תאילנדית, הרי שהמנצח והסולנים מאירופה בכל זאת נותנים תקווה לרמת ביצוע סבירה. וגם מה שעניין אותי היה מי היא התזמורת הפילהרמונית של תאילנד - מדינה שלמרות גודלה ויופייה, היא בכל זאת חור נידח מבחינת תרבות אירופית. אז נסעתי למעלה משעה וחצי ממרכז בנגקוק לשמוע את הקונצרט.

שם ציפתה לי הפתעה אמיתית.

התזמורת הפילהרמונית של תאילנד, שהיא תזמורת סימפונית מלאה בת 90 נגנים - כלומר בעלת גוף מלא של כלי מיתר, הרכב המאפשר לה לבצע את כל הרפרטואר הסימפוני באיזון הנכון והנדרש בין כלי המיתר לכלי הנשיפה וההקשה - מרשה לעצמה לבצע את התוכניות המורכבות והקשות ביותר. בתוכניות העונה הזאת אפשר למצוא יצירות הדורשות הרכב גדול במיוחד, כגון "פולחן האביב" של סטרווינסקי, סימפונית "לנינגרד" של שוסטוקוביץ', הסימפוניה הפנטסטית של ברליוז וגם היצירה אולי החשובה ביותר של גוסטב מאהלר: "השיר על הארץ", שממנה התחלתי את היכרותי עם הפילהרמונית של תאילנד.

לפני התקופה האיסלאמיסטית בטורקיה נכחתי באנקרה בקונצרט של תזמורת "בילקנט" השייכת לאוניברסיטה בעלת אותו שם. התזמורת הייתה טובה מאוד, אך כמעט כל נגניה היו זרים, בעיקר יוצאי הרפובליקות דוברות השפות הטורקיות שהיו בעבר חלק מברית-המועצות. להבדיל מבילקנט, למעלה ממחצית נגניה בפילהרמונית של תאילנד הם תאים צעירים. אומנם ראשי 4 מ-5 קבוצות כלי-המיתר הם נגנים זרים מלטביה ומקנדה, אבל הכנר הראשי הוא תאי בשם Sittichai Pengcharoen, כנר שהתגלה לא רק כמוביל בטוח ומנוסה, אלא גם כבעל צליל יפה במיוחד שאף תזמורת אירופית לא הייתה מתביישת בו. הוא למד בתאילנד אצל מורה גרמני, אחר כך השתלם באירופה, חזר לתאילנד, ועכשיו יש בכיתתו 15 תלמידים שאין לי ספק שיקבלו חינוך מצוין.

גם בין הסולנים של כלי הנשיפה יש זרים ויש מקומיים, וגם כאן יש לציין כי רמת הנגינה של התזמורת הפתיעה אותי מאוד לטובה. הרי כל העולם מכיר היום נגנים מצוינים מיפן, קוריאה וסין, אבל מי שמע אי-פעם על נגנים תאילנדים?

איך מדינה שלא הייתה בה שום מסורת של מוזיקה מערבית, הצליחה לא סתם להקים תזמורת מצוינת, אלא גם לספק לה כמות כה גדולה של נגנים מקומיים, טובים למדי? כששמעתי בפעם השנייה את התזמורת, היה זה תחת שרביטו של המנצח האיטלקי הצעיר אלפונסו סקארנו(Alfonso Scarano), התוכנית הייתה "הפנטסטית" של ברליוז והקונצ'רטו מספר 4 של בטהובן עם הפסנתרנית היפנית, שגם היא מלמדת בתאילנד, והתוצאה הייתה טובה עוד יותר. הסימפוניה של ברליוז, אחת המורכבות ברפרטואר הסימפוני העולמי, דורשת מהתזמורת רמה גבוהה של טכניקה, משמעת ברזל ורמה גבוהה מאוד של סולנים, והתזמורת עמדה במשימה בכבוד.



נס ושמו פרופ' סוגרי

נשאלת השאלה איך הגיעה התזמורת, שנולדה לפני עשור בלבד, לרמה כזאת?

איני יכול להגדיר זאת במילה אחרת מאשר נס. לנס הזה יש אבא, ד"ר סוגרי (Sugree Charoensook). הוא היה נגן סקסופון שהחל את הקריירה שלו כנגן רחוב. אחר כך למד בתאילנד, וכשהיה זמן מה בארצות-הברית, ניהל במדינת וויאומינג תזמורת כלי נשיפה של אינדיאנים. זה האיש שהאימרה המפורסמת של הרצל "אם תרצו אין זו אגדה" הולמת אותו במלואה. עוד בהיותו באמריקה שם לו למטרה להקים בתאילנד מקצוענות אמיתית במוזיקה ולהפוך את המקצוע הזה למכובד שם.

בשיחה איתי סיפר ד"ר סוגרי שהיסוד להצלחה היה רעיון נכון לחלוטין, שהאמנות הגדולה במוזיקה נעשית בידי מספר מועט יחסית של אנשים. לכן, החיבור שלו לאוניברסיטת מהידול היה כל כך מוצלח. אוניברסיטה זו שהקים הנסיך מהידול, אביו של המלך הנוכחי, היא בעיקר אוניברסיטה לרפואה שאליה קשורים חמישה בתי חולים גדולים המשרתים מיליוני תושבים. פרופ' סוגרי שיכנע את ראשי האוניברסיטה להקים במסגרת האוניברסיטה מוסד להשכלה גבוהה מוסיקלית, והם הטילו עליו את המשימה. כך, לפני 20 שנה הוקם הקולג' שעד היום עומד פרופ' סוגרי בראשו. היום לומדים שם למעלה מאלף סטודנטים נגינה, הלחנה וניצוח, ממש כמו בכל מוסד אירופי או אמריקני המכבד את עצמו, ומעניקים בו את כל התארים כולל תואר ד"ר. אולם סוגרי לא הסתפק בכך, והציב לעצמו מטרה עוד יותר גבוהה, ולפני כעשור הוקמה במסגרת האוניברסיטה התזמורת הפילהרמונית. מרבית נגניה, שחלק ניכר מהם בוגרי הקולג', גם מנגנים וגם מלמדים.

ראש קבוצת הקונטרבסים, מאריס ארנטס (Maris Arents), הוא לטבי שהגיע לפני 11 שנה לבנגקוק לשנה בלבד ונשאר בה עד היום. הוא סיפר לי בחיוך שפרופ' סוגרי אמר לו בזמנו: "במדינה של 63 מיליון תושבים עליך למצוא שמונה נגני בס טובים. איך תעשה זאת? זוהי בעיה שלך!". וארנטס אכן הצליח במשימתו. היום 5 מתוך 8 נגני הקבוצה הטובה מאוד הזאת הם תלמידיו.

אפשר לומר שסוגרי השיג את מטרותיו להקים מוסד להשכלה מוסיקלית ברמה גבוהה ותזמורת לאומית, אבל עדיין נותרה בפניו משימה גדולה עוד יותר וחשובה לא פחות והיא להעלות את יוקרתה של המוזיקה הקלאסית במדינה, להעלות את המוסיקאים למעמד מכובד בחברה התאית, וכמובן לפתח את המוזיקה התאית המקצועית. לכן כל התוכניות של התזמורת, ללא יוצא מן הכלל מתחילות מיצירה של מוזיקה תאית מסורתית בעיבוד לתזמורת סימפונית. יותר מזה, יש ברפרטואר של התזמורת מספר יצירות תאיות בצורות מערביות קלאסיות כמו קונצ'רטו וכדומה. ואף על-פי שכמחצית מהנוכחים באולם היו אירופים, אמריקים ויפנים, מתברר שהם מקבלים את המוזיקה התאית בהתלהבות. התזמורת כבר סיירה בהצלחה ביפן ובקוריאה הדרומית, ורמת נגינתה ותגובת הקהל מבטיחות את הצלחתה גם באירופה ובארה"ב.

מי מממן את זה? שאלתי את פרופ' סוגרי, שהסביר כי גודל המפעל המוסיקלי במסגרת האוניברסיטה קטן מאוד, והכסף הנדרש לקיומו הוא טיפה בים לעומת ההוצאות להשכלה רפואית בחמשת בתי החולים. רוב התקציב של הקולג' והתזמורת מגיע מהממשלה. "והיתר?", שאלתי אותו, "אני", הוא ענה. "מה זאת אומרת אתה? ", "כל הזמן אני הולך ממיליונר אחד לשני וזה משלים את התקציב הדרוש - המאפשר לשלם משכורות מכובדות מאוד בקנה מידה תאילנדי לנגנים, למנצחים ולסולנים שחלק ניכר מהם מחו"ל.

אבל זה לא הכל. לא מזמן הוקם בית חדש לתזמורת בקמפוס אוניברסיטת מהידול. אולם הקונצרטים יפה מאוד ומשוכלל, ויש בו מקום ללמעלה מ-2000 מאזינים. נזכרתי בסיור לסין בו השתתפתי לפני כ-3 חודשים עם תזמורת הקיבוצים מנתניה עם המנצח המצוין שלו עד-אל. בכל מקום ניגנו באולמות קונצרטים שעוררו בי קנאה עזה, ואלה אינם אולמות רב-תכליתיים. לא! הם נועדו אך ורק למוזיקה קלאסית. הקהל בסין מילא את האולמות הללו עד אפס מקום והתלהב מאוד. ההרגשה הייתה של גאווה ושל כבוד שרוחש הקהל המקומי לתרבות ישראלית גבוהה. ההרגשה הזאת הייתה מהולה בעצב על מצבן העגום של כמעט כל התזמורות בישראל. גם התזמורת הקיבוצית המצוינת עוברת עכשיו תהליך "הבראה", שבז'רגון הישראלי משמעותה היא צמצום מספר הנגנים והורדת משכורותיהם לרמה של כמעט המינימום המותר בארץ, וגם זה נראה כמחווה לקהל מיותר ולא חשוב בכלל.

וזה כל כך חבל, כי מה יכול להיות טוב יותר להסברה ישראלית בחו"ל מהאומנות הייצוגית, כשהקהל המקומי קם על רגליו לצלילי ההימנון הלאומי ודגלי ישראל מתנוססים לראווה באולמות הקונצרטים שבהם מנגנים גם יצירות של מלחינים ישראלים?