כינוס של "עדי ה'" ברעננה בשבת האחרונה, גרם להפגנת מחאה והוציא אלפים מתושבי רעננה מבתיהם לתפילה המונית ברחבה שליד האולם בו התקיים הכנס.
תחילתה של פרשה בהסכם שחתמה עיריית רעננה עם עמותת "המצפה לישראל", המייצגת את קהילת "עדי ה'" בישראל, ומעת לעת עורכת כנסים ואירועים לחבריה. לפי ההסכם, התחייבה עיריית רעננה להעמיד לרשות העמותה את היכל הספורט "מטרו ווסט", המצוי בבעלותה של העירייה, בשני מועדים.
יומיים לפני המועד המתוכנן לעריכת הכנס הראשון הודיעה העירייה לעמותה על ביטול ההסכם. העמותה עתרה לבית המשפט, שם נקבע, כי העירייה חייבת לקיים את ההסכם. בית המשפט קבע, כי השינוי בעמדתה של העירייה מקורו במחאה של גופים מסוימים שהשפיעו על שיקול דעת העירייה, ובכך נפגעו חופש הדת ו
חופש הביטוי.
חובת השוויון של רשות מקומית
עיריית רעננה הגישה ערעור לבית המשפט העליון וביקשה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. העירייה טענה, שהסכמתה לקיום כנסים של העמותה ניתנה בשל מצג שווא של העמותה בדבר מהותה, עקרונותיה ופועלה. לטענת העירייה, העמותה היא כת מסיונרית משיחית, אשר חבריה עוסקים בניסיונות להעביר יהודים על דתם.
עוד טענה העירייה, שקיומו של כנס של העמותה באולם ספורט המצוי בלב קריה חינוכית, פוגע פגיעה קשה ברגשותיהם של תושבי רעננה, בסדר הציבורי ובאוטונומיה של תושבי העיר. פגיעה זו מתעצמת בהתחשב בכך, שחברי העמותה אינם תושבי רעננה. העירייה טענה למאות פניות של תושבים המצהירים, כי בכוונתם למחות בצורה מאסיבית נגד קיום הכנס, באופן שיפר את השלווה בעיר.
שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז, דחתה את הבקשה לעיכוב ביצוע והורתה לאפשר את קיום הכנס ב-2.5.15. לדברי בית המשפט, העמותה הוציאה הוצאות רבות לקראת תכנונו של הכנס רב המשתתפים, ועמלה חודשים על הפקתו והכנתו. ביטול הכנס עלול לגרום לעמותה להוצאות כספיות משמעותיות, וכן להסב עוגמת נפש הן למארגנים והן למשתתפים.
עוד נקבע, כי עיריית רעננה שינתה את עמדתה ביחס להתקשרות עם העמותה בהתראה קצרה יחסית מבלי שהצביעה על שינוי נסיבות אוביקטיבי, להבדיל משינוי ברחשי לב. בית המשפט העליון אף הפנה לקביעת משטרת ישראל: "הגם שיש יסוד סביר להניח להפרעת הסדר הציבורי, אין חשש לשלום הציבור, והמשטרה יכולה לאבטח את הכנס". נקבע, כי העירייה לא הצביעה על נזק חמור שעלול להיגרם לה והמצדיק את ביטולו של הכנס בהתראה כה קצרה.
עוד ציינה ברק-ארז, כי סיכויי הערעור שהגישה עיריית רעננה אינם נוטים לטובתה. חובתה של רשות מקומית לנהוג בשוויון בהקצאת שטח ציבורי לצרכים דתיים, ואין היא יכולה להנחות עצמה בהתאם להסתייגות מאופייה הדתי של הפעילות. נקבע, כי העירייה לא הצביעה על טעם טוב לחריגה מחובת השוויון.
למנוע השפעה על ילדים
החלטת בית המשפט העליון מעוררת שוב את השאלה העתיקה: היכן עובר הגבול שלאחריו תאסור מדינה נאורה ודמוקרטית את חופש הדת והפולחן? טעמי המתנגדים לעמותה נעוצים בחשש מפעילות מסיונרית שתכליתה העברת יהודים על דתם והעלאת שיעור ההתבוללות.
דומה, כי ההתנגדות מתחילה היכן שמסתיימת פעילות דתית גרידא ומתחילה פעילות מסיונרית. מרבית הציבור אדיש לפעילותו של מיעוט דתי, המבצע כנסים וטקסים לחברים בו, בינם לבין עצמם. עם זאת, הפגיעה ברגשות הציבור מתעוררת במלוא עוזה, כאשר יש חשש לפעילות מסיונרית, שמטרתה המוצהרת הינה להעביר על דתם כמה שיותר יהודים.
החשש מתממש בדרך כלל כאשר מדובר בפעילות מסיונרית שמופנית כלפי מי המוגדר כ"גולגולת דקה", מקרים בהם יש בנמצא ניצול של גיל צעיר או מצוקה נפשית או כלכלית על-מנת להמיר את דתו של המנוצל.
זו הסיבה שבעבר מנע בית המשפט את פעולת עמותת "המצפה לישראל", למרות טענותיה להפלייתה לרעה. היה זה כאשר הנהלת בית הספר רזיאל בנתניה ביטלה היתר שנתנה לעמותה להשתמש אחת לשבוע בכיתה בבית הספר. עיריית נתניה טענה, כי פעילות העמותה עלולה להשפיע לרעה על ילדים המגיעים לבית הספר לאחר הלימודים, שמא ייחשפו לפעילותה המסיונרית. העמותה טענה, כי אינה עוסקת בפעילות שכזו.
בפברואר 2014 דחה השופט
יחזקאל קינר (אז בבית משפט השלום בראשון לציון, כיום בבית המשפט המחוזי מרכז) את עתירתה של העמותה, הן מהפן ההסכמי והן מהפן החוקתי. בפן ההסכמי התבססה דחיית התביעה על כך, שההסכם הותנה בקבלת אישור משרד החינוך, וכן על ההטעיה שהטעתה העמותה את המנהלת.
גם אוכלוסיות מוחלשות
חשיבות פסק הדין הייתה בעיקר בפן החוקתי. בית המשפט קבע, כי העמותה עוסקת בפעילות מסיונרית ורואה בשטח בית הספר כר פורה ל"הטפת הבשורה". זכות העמותה לחופש דת נסוגה מפני זכויות הקטינים, וכי שידול קטין להמיר את דתו מהווה עבירה פלילית. השופט ציין, שערכי העמותה אינם עומדים בקנה אחד עם מטרות החינוך הממלכתי, ולכן האינטרס הציבורי גובר על רצון העמותה לקיים את פעילותה דווקא בבית ספר יהודי.
עיון בפסק זה מוליך למסקנה, כי אומנם חופש הביטוי, הדת והפולחן הוא מנשמת אפה של הדמוקרטיה, ולכן אין למנוע מאנשים להשמיע את דעתם, אולם כאשר עסקינן בפעילות מסיונרית, לרבות העברת ילדים על דתם - החברה הדמוקרטית רשאית וחייבת גם להגן על עצמה.
בתי המשפט למשפחה חזרו וקבעו, כי החופש של אדם להמיר את דתו מוגבל בכל הנוגע לקטינים, בשל יכולתם המוגבלת של אלו להפנים ולהשוות בין הדתות המתחרות, ויש לאפשר התערבות של המדינה כדי להגן על מי שאינו מסוגל להגן על עצמו.
לעניות דעתנו, יש להחיל קביעות אלה לא רק על קטינים אלא על מכלול השכבות החלשות באוכלוסייה, אשר עלולות ליפול קורבן לניצול מצוקתם הכלכלית, הנפשית או אחרת, על-אף היותם בגירים. כיבוד אמונתו של האחר הוא עניין אחד. ואילו לאפשר תנועות מסיונרית בקרב חברה יהודית, כאשר מטרתן הראשונה במעלה הינה לנצר אחרים - הוא עניין אחר בתכלית. התנגדות לפעילות מסיון, הדוגל בניצור יהודים, בקרב אוכלוסייה יהודית - היא לגיטימית מאין כמותה.
