אריה אליאס שלי

קשה לי להסביר מה אני אוהב אצל אריה אליאס, אבל בכל פעם שאני רואה אותו על המסך הוא מסדיר לי את זרימת הדם. פשוט תענוג אמיתי לראות אותו.

לפני כעשרים או שלושים שנה הלכתי להצגת יחיד של אליאס. סיפורים עירקיים ללקק את האצבעות. בהפסקה ירד אליאס מהבמה ובידו טאסה ענקית מלאה במין עוגיות עירקיות ממולאות קטנות כאלה וחילק לקהל. התמוגגנו מהנאה.

חבל שהמסקינים והרובינות והפינקלים לא כל כך אהבו אותו, כלומר את המבטא העירקי הכבד שלו.

ולמה לא העניקו לו פרס ישראל על מפעל חיים? מה יותר חשוב מביקורים קבועים, לאורך שנים, בבתי הסוהר בניסיון לשקם אסירים בעזרת לימודי משחק?

ועכשיו הוא כבר לא אתנו.

אני אוהב אותך אהבת נפש אריה אליאס.