מעמד הוצאת ספר התורה מן ההיכל שבבתי הכנסיות בישראל הוא מעמד שיש בו הוד מלכות. המסורות של העדות השונות יודעות מימים להרשים את החושים של המתפללים בהדרה של כניסת התורה אל קרב נאמניה ולדמות אותה עליהם ככניסת מלכה.

הספרים המעוטרים כתרי כסף ועטופים מעילים ססגוניים רקומים זהב, הם חמדה לעין, המוזיקה הליטורגית המשתפת את הקהל ואת החזן בצירופים של צלילים המבשרים התעלות אומרת התפעלות והתפעמות לאוזן, התהלוכה של הספרים הנישאים ביד נכבדי העדה והסובבים את בית הכנסת אל הבימה מצופפת את הנוכחים לנשק רווחים מקרוב את שולי המעילים - אומרת אהבה וחיבה לחושי המישוש.

"וַיְהִי בִּנְסעַ הָאָרֹן" עושה את בתי הכנסיות כולם, מפוארים כצנועים, לארמונות המרחיבים את הערצת נתיני סיני למלך שנתן על ההר את הלוחות שאותיות שהיו חרוטות בהן פרחו אל אין ספור גווילי הקלף שגללו עצמם סביב לעצי החיים וככל שרבו - לא נשתנתה בהם אות, וככל שקידמו פניהן בכל פינה ופינה שבעולם - היו כולם ספרים הרבה שאינם אלא ספר אחד שבא אל "רִֽבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵֽל" באשר הם שם ביקר ובגדולה.

במעמד הזה מהדהד לדורות מעמד נסיעת הארון לפני בני ישראל במדבר. הוא כתוב בשני פסוקים המגודרים בין שני נונ'ין הפוכים הנראים כאותיות משמר - כבוד הכורעות לפני הכתוב ומייחדות אותו לספר נפרד. "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצו אֹֽיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶֽיךָ.וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִֽבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵֽל" (במדבר י', ל"ה-ל"ו).

"מפני שהוא ספר חשוב בפני עצמו", אמר רבי יהודה על הסימון המייחד הזה, עד שקראו עליו את הפסוק, " .... חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָֽה" (משלי ט', א'), כאילו הוא מציין שהתורה אינה נחלקת לחמישה ספרים הידועים אלא לשבעה ו"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" מחלק את ספר במדבר לשלושה ספרים, הוא, ומה שלפני בִּנְסֹעַ, ומה שלאחריו.

כיוון שהוא ספר לעצמו המונה 85 אותיות, פוסק התלמוד כי "כל פרשה שיש בה כדי ללקט פ"ה אותיות, כמו וַיְהִי בִּנְסֹעַ, מצילין אותה מפני הדליקה" (שבת קט"ז, א') מה שאין כן אם אחזה אש בגווילין בעלמא שאין מצילין אותם משריפה בשבת למרות הפסדם המרובה. מה שפ"ה האותיות אומרות הופכות אותן ל"ספר חשוב בפני עצמו", לא הקלף ולא הדיו ואף לא האותיות כאותיות. הקדושה היא בתוכן, במה שהן אומרות פ"ה האותיות האלה. לעמידה על עומקו של התוכן הזה ראוי להקדים ולהתעכב על הארון עצמו, על מה שנישא בתוכו, ועל מסעו.

כשמדובר בספר התורה בהקשר לארון, מדובר בשלושה, בלוחות, בשברי הלוחות, ובספר עליו נאמר "וַיְהִי כְּכַלוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָֽההַזֹּאת עַל-סֵפֶר עַד תֻּמָּֽם" (דברים ל"א,כ"ד), מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל" (או עד לשמונה פסוקים לפני סיום הספר).

הלוחות ושברי הלוחות היו מונחים בארון. אין החכמים יודעים לזכור כולם בהסכמה אחת אם היו בארון אחד, ולא נמצא מקום לספר השלם שכתב משה אלא מחוץ לארון, בצידו, במעין "גלוסקא" ככתוב "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית-ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָֽיָה-שָׁם בְּךָ לְעֵֽד" (שם, כ', ו') או אם היו בשני ארונות וספרו של משה בצד אחד מהם. מה שברור ומפורש מן הכתוב הוא, כי שברי הלוחות נשמרו בארון, כמאמר הכתוב, "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתּם בָּאָרֽוֹן" (דברים י', ב').

הלוחות השניים, השלמים, נשמרו בארון כמאמר הכתוב, "וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן-הָהָר וָֽאָשׂם אֶת-הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשר עָשׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'" (שם, ה'). מכאן אמרו כי "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון", אבל לא נותר בעולם זיכרון מבורר אם הונחו בארון אחד או אם בשניים וכל מה שהסכימו עליו מכל מקום הוא שאם היו שני ארונות הארון שעשה משה ושיצא עם בני ישראל למלחמה היה הארון ובו שברי הלוחות, והארון שעשה בצלאל "לא יצא למלחמה אלא בימי עלי" (רש"י), הוא הארון עליו נאמר "אֲרוֹן הָאֱלֹהִם אֲשֶׁר-נִקְרָא שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָֽיו" (שמואל ב', ו', ב') שהניח שלמה בבית קדשי הקדשים, ונשבה ואין יודע מקומו עד עצם היום הזה.

הפגישה היותר מאלפת עם תכניהם של הפרטים האלה היא הפגישה עם העובדה כי שברי הלוחות הם אלה שיצאו לפני ישראל למלחמה. צבא כובש, צבא הלוחם על הכנעת האויבים עזי הנפש הנועלים לפניו את שערי ארצו שהיו כענקים בעיני המרגלים, הולך ומניף בראש טוריו דגל של כישלון. שברי לוחות! לא לוחות שלמים, לא לוחות המעידים על הבחירה של ה' בעמו, על החסות האלוהית שסימלה העליון הוא הענקת לוחות הברית לעם.

להבדיל, היצויר כי בראש לגיונות רומי יישאו נושאי הדגל דמות של נשר ירוי, מבויש, שמוט כנפיים? סמל משפיל מעין זה בראש טורי לוחמים יעודד אותם להילחם עד מות בעבור הקיסר ובעבור הממלכה? שברי לוחות מסמלים את הכניעה המביישת של עם שאך זה יצא ברוך ניסים ממצרים וברגע של פאניקה אחת - בגד ועשה לו אלוהים אחרים בדמות פסל מסכת זהב ולמשמע, "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם" (שמות ל"ב, ד') יצאו לחולל סביב לעגל.

ארון של שברי לוחות שאינו אלא ארון של משבר אנושי בזדון ובפשיעה, היוצא לפני העם, מקדש את הנחישות של העם להיאבק עד מחיר חייו על כיבוש הארץ שהאלוהים הנבגד הבטיח לו?

אולי. אולי הכישלון הוא אבן מאבני הבניין של ההצלחה, התבוסה - של הניצחון. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מ"ג, א'), והמורגל לראות במעידה אסון לא ידע לקום כאשר ייפול, וסוכר מוחו מהבן כי מי שלא התמיד להגיע אל היעד אפילו אם שבע נפל, לא ידע לכבד אותו אפילו אם באחת השיגו. לולא שברו את הלוחות הראשונים לא היו השלמים נחשבים, לולא כשלו בעגל ונתייסרו, לא היו יודעים להתעלות אל גופי תורה בשמחה.

שברי לוחות אינם אידיאל. אבל המסתיר אותם הולך אחר יוהרת שווא. החושף אותם מעיד על עצמו בעיני כל אדם ובעיני יריביו ומתנגדיו ואויביו, כי הוא חזק, כי נתחשל, כי היו לו כוחות להתגבר על חולשות, כי הוא גא לא על המכשלה אלא על הכיבוש שהוא כבש את עצמו ועל כן אינו ירא לצאת ולכבוש את המתנכלים להכותו.

בִּנְסֹעַ הָאָרֹן אין משה עומד ופונה לעיני כל ישראל אל ה' ואומר לו 'קומה והכה את האויב שוק על ירך'. הוא אומר לו "קוּמָה ה' ויָפֻצו אֹֽיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶֽיךָ". די בהתגלות ה' כדי להפיץ את המכונסים לקרב וכדי להניס את הרודפים מן האגפים (האבחנה על-פי רש"י). די בצבא ההולך וארון בו שברי הלוחות מעידים כי הוא ידע להתאושש ממשבר דורס, כדי להרשים את היריבים כי נוח לו שלא ימדוד את כוחו מול כוחם של אלה. הניצחון אינו במיטוט היריב. הניצחון הוא בהרתעתו, במפגן של כוח מוסרי שאינו מתיירא מהודות בכשלים, שאינו מסתיר אותם, שאינו בורח מפגימותיו, שיודע להרשים שחרף מעידה הוא אזר כוח לקום ולעמוד. זה ספר חשוב. זה ספר כשלעצמו.

"שׁוּבָה ה' רִֽבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵֽל". גם כאן, ניטשטש הזיכרון וותיקותו לא עמדה לו להנחיל לכל פירוש אחד. יש שאומרים כי "שׁוּבָה ה'" הוא מעין קריאה לשכינה לשוב אל כלל ישראל. רוב המפרשים אומרים כן." תוב ה' שרי ביקרך בגו רבוות אלפיא דישראל" אומר אונקלוס, 'תוב', הווה אומר 'שוב' ביקרך, לא אתה כי אין האנשה באל, שאין לו גוף שיכול לפנות ויכול לשוב אלא ישוב ביקרך, הודך ותשכון שכינתך בתוך ריבוא רבבות בני עמך ישראל. גם רוב מתרגמים מאומות העולם מתרגמים כן, כן כגון "Return O Lord to the many thousands of Israel" (תרגום המלך ג'יימס) או "revertere Domine" (תרגום הוולגטה ללטינית).

אבל הדקדוק המצוי בידינו אינו מסייע לקבלת הפירוש הזה ללשון הארכאית כלשהו. לא כתוב "שובה אל". הנושא אינו ה'. הנושא הוא רבבות אלפי ישראל, ועל כן יש מפרשים "שובה" מלשון "כּי כֹֽה-אָמַר אֲדֹנָי ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁוּן, בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּֽהְיֶה גְּבֽוּרַתְכֶם... " (ישעיהו ל' ט"ו) "וטעמו ישקיט ויניח ה' את ישראל" (הכתב והקבלה) או "שובה ה' רבבות אלפי ישראל, שיניחם ולא ירגזו מאויב" (אבן עזרא).

שני הפרשנים נשענים על הפסוק בישעיה, שניהם על התיבות "בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּֽהְיֶה גְּבֽוּרַתְכֶם". המנצח, בעיקר המנצח, השב מן המלחמה, מתפלל לשלום. בזוכרו את בגבורתו בקרב הוא לומד להפנים כי יש גם יש גבורה ב"בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה". גם זה ספר חשוב. גם זה ספר לעצמו.

ומאז ימי מלחמות ישראל במדבר, ב-40 שנות ישימון וב-14 שנות כיבוש הארץ, במקדשי המעט של העם היהודי המפוזר בין העמים ובבתי המדרשות שלו בשובו היום לארץ חמדת אבות, המעמד היותר מלכותי-אצילי בתפילות האומה הוא מעמד הוצאת ספר התורה ומעמד ליוויו חזרה אל ההיכל בו קוראת העדה בנסוע הספר ובנוחו את הפסוקים הרואים גבורה עליונה בגיוס כל כוחות אנוש להודות ולהתגבר על כל חולשות אנוש, להפגין את הכוח הזה במעשיו ובאורחותיו ולהרתיע בכך את יריביו מאחוז בחרב להכניעו, ותקווה טובה בבְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן. והאמת והשלום אהבו...