הדיאלוג שהוחמץ עם אורטל תמם

יפה עשו אומני ישראל, שבכנס החרום שאורגן במחסן 2 בנמל יפו, נתנו במה לאורטל תמם להביע את כאבה על רצח דודה ולשתף בו את הקהל שגדש את הבמה.

אי-אפשר שלא להתחבר לכאבה של אורטל, שמבטאת כאב לנוכח רצח קרוב משפחה. הצטערתי מאד, שמעטים בקהל מצאו לנכון להפריע לאורטל תמם לבטא את כאבה על כך שדודה לא בין החיים.

הצטערתי, שהיא ירדה מהבמה ולא עמדו לה הכוחות לסיים את דבריה, כי היו בקהל מעטים שקטעו את דבריה. הפסדנו כולנו דיאלוג חשוב בכנס האומנים. אורטל לא שמעה את פרופסור מטר, שקראה מהתכתבות, שיש לה עם מי שנאשם ברצח דודה, היושב מאחורי סורג ובריח כבר כשלושים שנה, ומסתייג הסתייגות מוחלטת מכל מאבק אלים ומכל גילויי טרור.

חבל שאורטל תמם לא שמעה את פנייתו של מי שנאשם ברצח דודה, פונה לשרת התרבות הקודמת, לימור לבנת, להציף את ספריות בתי הסוהר בספרים, שיש בהם קריאה למאבק לא אלים, כמו ספריו של גנדי ושל מרטין לותר קניג במקום שפע ספרי המלחמה, הממלאים את ספריות בתי הסוהר.

חבל שאורטל לא שמעה את מיכל שמיר, ראש מחלקת האומנות במכללת ספיר, שהשכול פקד גם אותה, והיא סבורה שאין הסתה לרצח בהצגה, שנגדה מתקוממת אורטל תמם.

הצטערתי, שהוחמצה האפשרות לדיאלוג, לגלות קשב כן ואמיתי זה לכאבו של זה.

אורטל תמם, אחרי שיצאת מהאולם קראתי מעל אותה במה את השיר המוקדש לכל קורבנות שנאת השווא משני הצדדים.

וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי

בֵּין הַיַּרְדֵּן לַיָּם
בִּדְוֵי עֶרֶשׂ טְבוּל זָהֳרֵי רָקִיעַ
עֲלוּמִים אָכַל הַשָּׁרָב
לֹֹא שְׁלוּלִית אַחַת שֶׁל דָּם
רִשְׁפָּה וְרִפְשָׂה גָּמְאוּ
מַתַּת רֶחֶם וָשָׁד -
מַתַּת חַיֵּי שָׁרָה וְהָגָר
בְּבִצּוֹת שִׁנְאַת חִנָּם.

כָּל עוֹד הָרֶגַע עָלַי זוֹרֵחַ
יְהִי דְּבַר אֱלוֹהִים אֵלַי לֶאֱמוֹר:
קַח לְךָ עֵץ אֶחָד
וּכְתֹב עָלָיו - יִצְחַק
וְקַח לְךָ עֵץ אֶחָד
וּכְתֹב עָלָיו - יִשְמָעֵאל
"וְקָרֵב אוֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד
"וַעֲשִׁיתֶם לְעֵץ אֶחָד בְּיָדִי". (1)