בכל שנה כשקוראים את פרשת קרח, נזכרים שבעצם, את הסיפור הזה אנחנו מכירים היטב מהחיים, סיפור של מחלוקת עד כְּלוֹת. כי הרי על מה מדובר, לקרח הייתה ביקורת על משה, המנהיג הבלתי מעורער. הוא גייס קבוצה של תומכים, ככל הנראה אנשים שצברו תסכולים כל אחד מסיבותיו שלו, ואירגן אותם לקרוא תיגר על ההנהגה (במדבר ט"ז): [ב] וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. [ג] וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'. רגע, מה אתם רוצים, שלא תהיה הנהגה בכלל? לכאורה, זה מה שאתם אומרים, מטיחים בפני משה ואהרון את הטענה: כָּל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, כלומר כולם שווים ואין למישהו יתרון על זולתו, ואם כן - וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'?
כשהאגו פגוע
אז מה ההצעה שלכם, שלא תהיה מנהיגות? שכל אחד יחליט לעצמו מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון לעשות? רוצים להשליט (מה שקוראים היום) אנרכיה? ברור שלא, בסך-הכל אתם עוטפים במילים יפות את הרצון שלכם להחליף את המנהיגים, שאתם תקבלו את התפקיד במקומם. אבל במה אתם עדיפים על המנהיגות הנוכחית? אלו הטבות יש לכם להציע למונהגים, יותר מאלו שמציעה המנהיגות הנוכחית? העובדה היא שאין לכם שום דבר יותר טוב להציע וכל העניין נובע מהרצון שלכם, של קרח ליתר דיוק, לזכות לאיזשהו נתח מנהיגותי. סתם בשביל האגו. אז אומנם אינכם מערערים על עצם מנהיגותו של משה, כי הרי ה' הבטיח לו, ובפומבי הכי גדול (שמות י"ט, ט'): ...וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם... ולכן לא שייך לקרוא תיגר על מנהיגותו, אבל אתם כן מערערים על שכבת המנהיגות שמתחת למשה, על המינויים שלו.
המניע הנסתר
רש"י מגלה לנו (על-פי המדרש) את המניע הפנימי של קרח לעורר מחלוקת: ומה ראה קרח לחלוק עם משה - נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על-פי הדבור (בהוראת הקב"ה). אמר קרח: אֲחֵי אבא ארבעה היו שנא' (שמות ו') [יח] וּבְנֵי קְהָת--עַמְרָם וְיִצְהָר, וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל... עמרם הבכור, נטלו שני בניו גדולה אחד מלך ואחד כהן גדול; מי ראוי ליטול את השנייה - לא אני שאני בן יצהר, שהוא שני לעמרם? והוא מִנָּה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם! הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. הסדר פה מעניין; הבנים של עמרם, הבכור של קהת, הם משה ואהרון והם נושאים בשני התפקידים הכי בכירים, מלך וכהן גדול. התפקיד השלישי בחשיבותו, לדעת קרח, הוא של ראש המשפחה (החמולה) ואותו קיבל אליצפן, הבן של עוזיאל, האח הכי קטן של עמרם. כאמור, קרח לא ביקש לעצמו את התפקיד של משה; רק את זה של אהרון או לפחות את זה של אליצפן.
להמתין בסבלנות
ולכאורה, המינויים האלו נעשו כמה חודשים קודם, בסמוך לאחר הקמת המשכן. למדנו אודותם בפרשת במדבר (פרק ג'): [ל] וּנְשִׂיא בֵית-אָב, לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי, אֱלִיצָפָן, בֶּן-עֻזִּיאֵל. ואהרון נתמנה לתפקידו עוד הרבה קודם, בשלב של בניית המשכן (שמות כ"ח): [א] וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל-לְכַהֲנוֹ-לִי: אז מדוע שתק קרח בזמן אמת? מדוע לא עירער על המינויים עוד בטרם יצאו אל הפועל? ובכן, מסתבר שהוא באמת היה פיקח והרמב"ן מסביר אותו הכי טוב: והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה. כי גם בדבר העגל, שהיה החטא גדול ומפורסם, היו המתים מועטים ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל (התפלל) עליהם ארבעים יום וארבעים לילה. והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא, היו העם סוקלים אותו.
תזמון נכון
בלשון ימינו, קרח "חיכה למשה בפינה". הוא המתין לשעת כושר, שעה שתתעורר מרירות בעם, בכוונה לנצל את המרירות כדי לארגן מרד. (ממשיך הרמב"ן): ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז הייתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות. ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם: כלומר, מצד קרח היה עניין של המתנה לתזמון הנכון כדי לעורר את המרד. אבל מסתבר שהוא טעה בהבנת המציאות, חשב שהאדם הוא הקובע את הגבולות ואת התפקידים. משה ניסה להניא אותו, אבל זה לא עזר. הוא ידע יותר טוב.
הפוסל, במומו הוא פוסל
קרח הטיח בפני משה ואהרון האשמה קשה, האשים אותם בהתנשאות, שאל: וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'? על זה שאתה מלך - טען קרח - על זה אני לא מתווכח, כולנו היינו במעמד הר סיני וכולנו עדים שהקב"ה מינה אותך. אבל מי קבע שאהרון אחיך יהיה הכהן הגדול? אתה, הבן של עמרם הבכור, נהיית מלך וזה בסדר, אבל הסדר הטוב מחייב שאני אקבל את תפקיד הכהן, כי הרי אני הבן של יצהר שהוא שני לעמרם. כלומר, ההאשמה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ מהווה כיסוי לרצון שלו עצמו להתנשא. משה עונה שאמנם הוא מבין את הרצון הזה אבל לא הוא קובע את הסדרים בעולם. והוא מציע מבחן שיאמת את דבריו: [ו] זֹאת, עֲשׂוּ: קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ. [ז] וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה', מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר ה', הוּא הַקָּדוֹשׁ; רַב-לָכֶם, בְּנֵי לֵוִי. ומה יקרה למי שה' לא יבחר בו? רש"י עונה על זה:
מבחן המוות
קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת - מה ראה לומר להם כך? אמר להם בדרכי הגויים יש נימוסים הרבה וכומרים הרבה וכולם מתקבצים בבית אחד; אנו, אין לנו אלא ה' אחד ארון אחד ותורה אחת ומזבח אחד וכהן גדול אחד, ואתם מאתים וחמישים איש מבקשים כהונה גדולה?! אף אני רוצה בכך. הא לכם תשמיש חביב מכל, היא הקטרת החביבה מכל הקרבנות. וסם המות נתון בתוכו, שבו נשרפו נדב ואביהוא. לפיכך התרה בהם וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר ה', הוּא הַקָּדוֹשׁ; כבר הוא בקדושתו. וכי אין אנו יודעים שמי שיבחר הוא הקדוש? אלא אמר להם משה: הריני אומר לכם שלא תתחייבו, מי שיבחר בו - יצא חי וכולכם אובדים. ועוד בטרם הביעו הסכמתם למבחן הנורא, ממשיך משה בניסיונותיו להניא אותם מהמחלוקת המסוכנת: [י] וַיַּקְרֵב, אֹתְךָ, וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי, אִתָּךְ; וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה. [יא] לָכֵן, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ--הַנֹּעָדִים, עַל-ה'; וְאַהֲרֹן מַה-הוּא, כִּי תַלִּינוּ עָלָיו.
קיצור דרך מסוכן
אתם מאשימים אותנו בהתנשאות בטענה שלקחנו לעצמנו תפקידים, אבל האמת היא שלא לקחנו לעצמנו דבר; וְאַהֲרֹן מַה-הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו, אין בו שום התנשאות והוויכוח שלכם הוא עם ה' שמינה אותנו לתפקידים האלה. בשלב הזה, לאחר שהציע להם את המבחן שבעבר כינינו "מבחן המוות" היינו מצפים שיחשבו שנית על הרעיון, שיתחרטו. כי הרי ברור לגמרי שאפילו אם הם צודקים ומישהו אחר יכול להחליף את אהרון, זה רק אחד. וכל היתר צפויים למות במבחן הזה. אבל הם לא התחרטו; אומנם זכרו היטב ומשה גם שב והזכיר להם מה קרה לנדב ואביהו רק לפני כמה חודשים, אבל הם התעקשו להקריב קטורת. וכצפוי, התוצאה היתה: [לה] וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת ה'; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת. כנראה הייתה בזה חוויה שלא רצו להפסיד אפילו במחיר החיים.
שאיפה חיובית
המיוחד בקטורת הוא בעוצמת הקשר עם הקב"ה. ואמנם משה אמר להם "אף אני רוצה בכך" כנ"ל ברש"י, כי אכן זה עניין נפלא, לזכות לקשר נעלה כל כך עם הבורא יתברך. שאיפה כזאת צריכה להיות לכל יהודי וכל אחד צריך לחתור לקשר כזה, אבל אך ורק בדרך שהתורה מתווה. אי-אפשר להתקשר עם הקב"ה בדרכים המנוגדות לאלו שהוא עצמו התווה. זו הייתה הטעות של קרח ועדתו וזו הטעות של ממשיכי דרכו בכל הדורות, מתעקשים להשליט את רצונותיהם ואת דעותיהם על המציאות. וכשהמציאות אינה מתיישבת עם הרצונות, משנים את המציאות. ליתר דיוק את תפיסת המציאות, כי את המציאות עצמה לא ניתן לשנות. לא בדרכים כאלו על כל פנים. אז אומנם אין לנו כיום את משה רבינו בגלוי וגם לא את קרח, אבל זה רק מפני שמקפידים לא לפקוח את העיניים. כנראה כדי שלא ייאלצו להתמודד עם המציאות.
החיבור למציאות
הטענה של קרח ועדתו: כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, מקבילה בדיוק לטענה הנשמעת היום, "גם אנחנו ישראלים/ציונים/אוהבי המדינה" ולכן זכותנו לחשוב ולפעול לטובתה כראות עינינו. זה בדיוק מה שטען קרח, אני מייצג את טובת כלל ישראל. שם ואז זה נגמר כפי שזה נגמר: [לב] וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. [לג] וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. כאן והיום זה עדיין לא נגמר ואנחנו מאמינים שזה ייגמר אחרת, ייגמר טוב. זה ייגמר בהודאה של קרח ועדתו כי משה אמת ותורתו אמת והם בדאים. ואז יתברר שבאמת היו להם כוונות טובות, רק שבזמן אמת הן היו מנותקות מהמציאות ועל כן היו כל כך מסוכנות. אבל בקרוב ממש זו תהיה המציאות, יתגלה לעין כל כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'.
